להקת בצפר חוזרים לבמה בהרכב חדש. ריאיון

אחרי 17 שנות פעילות, בצפר, אחת הלהקות הגדולות שצמחו בסצנת המטאל הישראלית, הייתה על סף פירוק. הם היו תשושים אחרי עוד סיבוב הופעות ארוך בחו"ל, לא אהבו את החומרים החדשים שכתבו והמנהיג שלהם, אביטל תמיר, פרש. עכשיו הם חוזרים עם מופע וסולן חדש, שגדל עליהם כנער ורק חיכה להסתער על המיקרופון. יהיה רועש

בצפר מודל 2016. צילום: אופיר אייב
בצפר מודל 2016. צילום: אופיר אייב
8 באוגוסט 2016

אהרון רגוזה, מתן כהן, רועי ברמן ורותם ענבר עייפים. ארבעת חברי להקת בצפר, לבטח אחת מלהקות המטאל הגדולות והאהובות ביותר שקמו בישראל, בילו יום קודם לכן יממה במדבר. ככה, בשיא החום של אוגוסט, הם צילמו במשך 15 שעות קליפ לאחד מבין חמשת השירים החדשים שהם כתבו בחודשים האחרונים. אף שבצפר קיימת מאז 1998, כל דבר שהם יעשו בתקופה הקרובה – יופיעו, יוציאו אלבום, ייסעו שוב לטור בינלאומי – ירגיש להם קצת חדש. הסולן, אביטל תמיר, פרש רשמית לפני כמה חודשים (כדי להתמקד בפרויקט אחר שלו – הרכב פולק רב משתתפים בשם OSOG) והוחלף על ידי רגוזה, בחור בן 24 הצעיר משאר חברי הלהקה בעשור.

הפעם האחרונה שבצפר עמדו על במה הייתה בסוף 2014. זה היה בלבונטין 7. "הופעה קטנה, בפרופיל נמוך", מספר כהן, הגיטריסט. התחושה היא שכהן משמש, נכון לעכשיו, סוג של מנהיג בלתי רשמי של הלהקה: הקברניט, הסמכות, ההיסטוריון. רגוזה – גבוה, רזה, עם זקן תיש ועיניים שמחות – משתדל לרסן את שצף הדיבור חסר המעצורים שלו. הוא מצטנע בכל הזדמנות שיש לו ומדבר על בצפר וגם על הלהקה האחרת שלו, Shredhead – עוד הרכב שמתחזק בסצנת המטאל, הגדולה הרבה יותר ממה שכל מי שלא מתעניין בז'אנר היה משער – בדיוק בהתלהבות שבה תיכוניסטים מדברים על להקותיהם האהובות. ההבדל בינו לבין התיכוניסטים האלו הוא שבעוד שבוע וקצת הוא יתפוס לראשונה את המיקרופון, ומיתרי הקול שלו יכריעו אם בצפר באמת נמצאת בפתח הפרק השני של חייה.

נחזור ל־2014, ללבונטין 7. אף שהארבעה חזרו זמן קצר לפני כן מעוד סיבוב הופעות שוחק, הם לא חשבו שזו תהיה הופעה שתסגור פרק בתולדות הלהקה. "אותה הופעה, אותן אנרגיות, אותו כיף", מספר כהן. "ואז כתבנו חמישה שירים חדשים, הקלטנו אותם לאייפון, שמנו אותם במגירה ואנחנו לא יודעים איפה המגירה נמצאת".

אז מה קרה בשנה וחצי שחלפו?

"לא שמנו סטופ על הדבר, פשוט התרחקנו מהלהקה וגם אחד מהשני. לא קרה איזשהו אירוע ספציפי".
ברמן: "זה איבד אינרציה. אביטל נכנס ל־OSOG, וגם כל אחד מאיתנו התעסק בדברים אחרים".

אז מתי התקבלה ההחלטה להחליף סולן?

כהן: "לפני שנה חגגנו עשור ל'Down Low' (האלבום הראשון של הלהקה, שיצא בלייבל Roadrunner Records. בזמנו זו הייתה חברת התקליטים הגדולה ביותר שעסקה במטאל – ע"ק) ורציתי שנעשה הופעה חגיגית. חשבתי שזה יצית אש חדשה בלהקה, שנרצה לעשות את זה שוב".

נשמע כמו זוג שמנסה להחזיר את הניצוץ לחיי הנישואים.

ברמן: "זה היה אחרי שהוצאנו אלבום ('The Devil Went Down to the Holy Land' מ־2013 – ע"ק) והופענו איתו. היינו צריכים להבין מה קורה הלאה, ושם זה נתקע, ב'מה עושים עכשיו'".
כהן: "אחרי שנה של נתק הצעתי שניפגש, נעשה כמה חזרות, נבין אם זה עובד. כולם היו די רדומים לגבי זה, אני היחיד שזה ממש עניין אותו. בשלב מסוים ברמן וגלידה (הכינוי של ענבר) אמרו 'יאללה, ננסה, מה יש להפסיד', אבל אז אביטל כתב לנו שאין לו זמן לזה עכשיו. הוא זה שהציע שנביא סולן חדש". זו לא הייתה החלטה קלה או טבעית. "להחליף את הפרצוף של הלהקה, מישהו שאיתך 17 שנים, זה לא מובן מאליו".

הנוכחות של רגוזה הזריקה משהו חדש ללהקה ולתהליך העבודה שלה, שכמו למדה לנשום מחדש. בעוד שבהתחלה הוא הצטרף בשביל הופעת העשור ל"Down Low", שבסופו של דבר לא התקיימה, מתישהו החלו החזרות להוליד שירים חדשים באופן אינטואיטיבי. "החומרים החדשים יותר אנרגטיים ושמחים", אומר ענבר, "אווירה של מסיבת שתייה". "היית יוצא מחזרה וזה לא היה משנה אם שיר מסוים אוכל או לא אוכל", מוסיף רגוזה, "התחושה של הסיפוק כבר הייתה שם".

אהרון, איך זה לשיר שירים שלא היית חלק מתהליך הכתיבה שלהם?

"זאת לא סתם להקה שלא הייתי חלק ממנה, זו להקה שהערצתי כילד. כשהייתי הולך לבית הספר הייתי שומע בצפר. כשמתן אמר לי שהם רוצים שאני אהיה חלק מזה, פשוט השתתקתי, ולרוב אני לא שותק".
"מאז שאהרון הצטרף", אומר כהן, "חזר לנו וייב שהלך לנו לאיבוד לפני כמה שנים. הוא צעיר מאיתנו וזה משפיע גם עלינו".
ברמן: "הוא עדיין רעב. ארבעה אנשים ביחד, 15 שנה, עושים טורים והופעות ונמצאים יחד תקופה מסיבית, אם לא בטורים אז פעמיים בשבוע בחזרות – יש שחיקה עם הזמן. צלע חדשה שנכנסת מורידה איזו כאפה לדינמיקה. פתאום יש התלהבות, כמעט כמו להקה חדשה".

טוב, אתם אשכרה יותר מחצי מהחיים שלכם בלהקה הזאת.

שתיקה נופלת על החדר.
כהן: "כן".
ברמן: "חצי? קצת פחות".
כהן: "למה? גיל 17 זה חצי, אחי". שתיקה ממושכת מתחלפת בצחוק מהוסס.
ברמן: "הנה המשפט שפירק את הלהקה", והם שוב צוחקים.

לא מטאל, טוב מטאל

בצפר, שנוסדה על ידי תמיר, כהן וברמן בתיכון שלהם במכבים־רעות – אותו תיכון שבו למד רגוזה עשור מאוחר יותר – הייתה הלהקה הישראלית הראשונה שזכתה לחוזה ב־Roadrunner. ב־2006 זה עוד היה בגדר ידיעה חדשותית גדולה, אבל כיום הם מסתכלים גם על הרגע ההוא במבט מפוכח. "2006 זו בדיוק ההתחלה של הסוף", אומר ברמן.
כהן: "כשנכנסנו לשם זה כבר הרגיש ככה. הייתה מין הצגה כזאת מצד הלייבל – אתם האמנים שלנו, אנחנו הלייבל, בואו נפנק אתכם, ניקח אתכם לבתי מלון ואוכל ודברים כאלה, אבל באותו הזמן המכירות הכלליות של דיסקים כבר ירדו".

אבל באותו הזמן זה בטח נראה אחרת.

כהן: "זה מאוד קסם לנו".
ענבר: "ברור, היינו בעננים".
ברמן: "כשאתה לא בתוך זה, זה מה שיש לך בראש: כסף, זוהר, בנות, לא יודע מה. אני זוכר איזה ערב בגרמניה שהלייבל הזמין מלא עיתונאים ושילם על הכל. אפילו על הוויד. אתה מרגיש כמו מלך ואחר כך חוזר לעבוד בבית קפה, כן?".
ענבר: "אבל הרגע הזה, אה?".
כהן: "בן רגע עברנו מלהיות להקה אנונימית מתל אביב ללהקה בלייבל הבינלאומי הכי גדול למטאל. זו הייתה כאפה, לטובה ולרעה".
ברמן: "ואז הבנו שאנחנו לא באמת רואים מזה בוחטות של כסף".
כהן: "ככה גם למדנו שהתהליך חייב להיות כיף. וזה מה שגילינו בשנה שעברה, שהתהליך שוב יכול להיות כיפי".

אבל ההחתמה של בצפר ב־Roadrunner בזמנו שיחקה תפקיד לא רק במובן של הקריירה הבינלאומית שלה אלא גם באופן שהיא נתפסה בישראל. סצנת המטאל, שהייתה באותן שנים יותר מקובעת מהיום, לא ידעה בדיוק איך לאכול את הלהקה ממכבים־רעות שעברה על חוקי הז'אנר הלא כתובים: הם הופיעו לצד להקות פאנק או הרכבי היפ הופ, הם יכלו לנגן פתאום שירי דאחקות (הסינגל הראשון שהקליטו היה קאבר ל"פיץ העכבר"). והיה להם שם בעברית, ועוד שם קצת מצחיק. הגושפנקה של הלייבל הבינלאומי שינתה את פני הדברים.

כהן: "היינו מחוץ לזה ולא גדלנו בתוך זה. כן שמענו את המוזיקה. מתישהו כן הכירו בנו בתור להקת מטאל, התחילו לפזול לכיוון שלנו".

זה עצבן אתכם?

ברמן: "ממש לא. היינו מסתלבטים על זה. תמיד צחקנו על המטאליסטים האלה, 'זה בלאק מטאל או שזה גרוב מטאל'? קראנו לעצמנו 'לא מטאל' או 'טוב, מטאל'. לא התחברנו למטאליסטים. היינו בוואקן (פסטיבל מטאל ענקי בגרמניה – ע"ק), אני ומתן, ואתה יודע, אתה מסתובב שם ופתאום יש איזה גרמני שיכור שצועק לך 'סלייר!', סתם, שמות של להקות".

בצפר בצילומי הקליפ החדש. צילום: שחר אלגזי
בצפר בצילומי הקליפ החדש. צילום: שחר אלגזי

אז איך זה להיות בלהקת מטאל ולא להיות מטאליסט?

ברמן: "אני אוהב להתגרות במטאליסטים. להופעת מטאל אני אבוא עם חולצה לבנה וכפכפים. או עם מכנסיים ורודים".
רגוזה: "היום לאף אחד כבר לא אכפת. יש הרבה יותר חוש הומור מפעם".

אהרון, מתי בעצם ראית פעם ראשונה את בצפר בהופעה?

"בגיל 17, במודיעין, בבמה של יום העצמאות".
כהן: "אה, כשהופענו עם שרית חדד".
ברמן: "לא, עם ישי לוי".

טוב, אתם חייבים להרחיב עליו.

ברמן: "זה היה די הארדקור, בתקופה רעה שלו. בסוף ההופעה באו שני שוטרים להחזיר אותו לאיזה מעצר בית או משהו מפוקפק בסגנון".
רגוזה: "הייתי בתיכון אז, אני זוכר שהבאתי פליירים בתיכון לחבר'ה: היי, אני מארגן הופעה פה במודיעין. הייתי חלק מהאנשים שדחפו שיביאו את בצפר להופעה הזאת".
ברמן: "אבל לא הכרנו אותך אז".
רגוזה: "לא, לא הכרתם אותי. אבל אני הנחיתי את היום הזה".
כהן: "באמת?".
ברמן: "דברים שמגלים בריאיון ל־Time Out, אה? וואו. כולנו גרנו כבר בתל אביב ואני זוכר שהלכנו להורים שלי לעשות על האש וראינו 'הטורף'".
רגוזה: "אני בינתיים חילקתי הוראות על הבמה, 'אתה, תזיז את זה לשם', מסתכל על זמנים, כאלה. נתנו לי להרגיש חשוב למרות שבעצם לא תפעלתי שם כלום. אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את בצפר, ואני זוכר איך חיכיתי לאלבום השני שלהם…", והוא כאילו שוכח לרגע שעכשיו הוא כבר בלהקה הזאת בעצמו.