בשבחי סלפי המעלית

שלב המראה, על פי זרמים מסוימים בפסיכואנליזה, הוא הרגע שבו התינוק הופך מנוכר לעצמו ומזהה בראי את הכפיל המוצלח שלו. אולם אפשר להניח שבעת שאנחנו מתבגרים, בטח שבתקופתנו, הסתכלות במראה היא ההפך ממעשה מנוכר אלא דווקא פעולה מקרבת. ההתבוננות בעיניים של עצמך מאפשרת שיח פנימי שקל לעשותו בלי שיפוטיות ובלי לחשוב שאנחנו משוגעים.

>> התמכרתי לספוטיפיי וגיליתי שמדובר במלכודת דבש
>> מה יקרה כשכל שיחות הווטסאפ בעולם יתפרסמו? 

ההייטרים בזים לסלפי מראה במעלית שמועלה לרשתות החברתיות, כי למה אתם חיים בסרט שלמישהו אכפת, אבל קשה להאמין שבגלריה בסמארטפון של המלעיזים לא נמצא לפחות אחת כזאת. בתוך הקופסה המלבנית או המרובעת ובעלת הגבולות המוגדרים, האינטימיות עם עצמך גדלה; אין שם אף אחד – רק אתה או את, בלי אף גורם חיצוני שעלול להעביר ביקורת. התאורה שמאפשרת להוציא שחורים מהפנים ביעילות, מייצרת תנאים נוחים לפריימים טובים עם העיצוב המינימליסטי שתורם ליצירת תמונה טובה. אז אם אנחנו גם ככה מצלמים את עצמנו בכל מקום, למה שלא נעשה זאת במעלית, שם תנאי השטח הם המתאימים ביותר?

בתחילת יום ובסופו, בבניין המגורים (במקרה שניחנתם בכסף או בכישורי מציאת דירה טובים) או בדרך למעלה למשרד – המראה היא הסממן הכי עכשווי למצב שלנו. ובעידן שבו אנחנו כמהים במודע או שלא להצצה תמידית לחייהם של אחרים, זה גם המצב האידיאלי. השליטה על איך התמונה יוצאת בדיוק מבלי להרים את היד כמו דבילים, השניות הספורות שבהן אנחנו בתוכה נותנות אופציה לשניים־שלושה ניסיונות במקסימום. יעני, או עכשיו או לעולם. חוץ מזה ואולי חשוב מכל אלה – תמיד כיף להשוויץ באאוטפיט מוצלח במראת פול באדי.