התמכרתי לספוטיפיי, ואז גיליתי: מדובר במלכודת דבש

סיכום השנה היפהפה של ספוטיפיי מרים למאזינים וכולנו מתלהבים. אבל אז זה הכה בי והבנתי את המחיר שאני משלם: כבר אין לי מושג מה אני שומע, הפלייליסט השתלט עלי כליל

9 בדצמבר 2018

זה לא מגניב לחשוב שפעם היה יותר טוב, וזה לרוב מעיד על בעל המחשבה יותר מעל המושא, אבל סיכום השנה של ספוטיפיי מדגדג לי באיבר הנוסטלגיה וגורם לי לתהות מה היה קורה לו הייתי מתבגר היום. כמו כל גיק של מוזיקה שגדל בעידן של תחילת האינטרנט, נאפסטר (ואז קאזה, סולסיק וכו') והפורומים היו יד ימין ויד שמאל שלי. חפרתי בדיונים, הדפסתי מילות שירים, קראתי ביוגרפיות ובעיקר הקשבתי לכל אלבום שהייתי מוריד וקונה בצמוד לרשימת השירים. אבל אז נגני ה-MP3 הפכו זמינים יותר, וידה ידה ידה האלבום הפיזי נעלם מן העולם. הסיפור מוכר, אבל השלכותיו עלי היו הרסניות. כבר שנים לא מעטות שאני לא מכיר את שמות השירים במרבית האלבומים שאני שומע, שלא לדבר על המילים. רוב האלבומים נדמים לי כרצועה אחת ארוכה של יצירה שלמה, ואם זה לא המצב אני אונס את האלבום להיות כזה. אני מזהה את השירים כ"ההוא עם החליל" ו"ההוא עם הביט דיסקו". במקרה הטוב אני מציץ במסך הטלפון, אבל לרוב שוכח את השם אחרי דקה. כשאין מוצר פיזי ההגדרות מתפוגגות, נוזלות בתוך האפס והאחדים.

המצב החמיר עם הכניסה של ספוטיפיי לחיי. ההבטחה לאלגוריתם שמכיר אותי יותר טוב משאני מכיר את עצמי התממשה, ואני מבלה חלק ניכר מזמני בהאזנה לפלייליסטים. פלייליסט – המונח הזה טומן בחובו הווה נצחי, רוחני, של רשימה שממשיכה הלאה והלאה, כמו דרך בלתי נגמרת שנדרכת תחת רגליי, ואני הולך בדרך ונהנה מהנוף, שוכח לאן רציתי להגיע. אלוהים, כמה שזה עובד. אלבום אחד נגמר ומייד ספוטיפיי ממשיך לנגן – בלי שאני אפילו יודע שהאלבום נגמר – שירים שממשיכים את הקו המוזיקלי, עד שאני תוהה איך יכול להיות שהאלבום כל כך ארוך. הפלייליסטים בסגנונות השונים, כמו גם אלו שספוטיפיי מכין במיוחד עבורי (אף אחד לא משקיע בי כמו ספוטיפיי), הם מעיין שופע שאני רואה בו, כנרקיסוס, את השתקפותי – לו רק הייתי באמת מביט במסך ורואה אילו שירים מתנגנים. אני לא עושה זאת אלא לעתים רחוקות, כשאני שומע שיר שאני רוצה לחזור אליו. אבל לרוב אני לא חושב על החזרה העתידית הזו, כי הפלייליסט גורם לי לשקוע בהווה נצחי של האזנה. אין יותר אמנים, אין אלבומים, אין שמות שירים – רק פלייליסט: "Minimalism", "Daily Mix 2", "Cosmic American Music", "Melodic Techno", "Border Community", "Alt Groove".

בסיכום השנה שלי ספוטיפיי מספר שהתחלתי את 2018 עם דיוויד ברן והאלבום האחרון שלו, "American Utopia". אני אוהב את האלבום הזה, אבל מי זוכר אותו. נדמה לי ששיר ממנו היה באחד המיקסים שספוטיפיי הכין לי, אבל אני לא זוכר איזה ומתי. ג'ון הופקינס הוא האמן שהאזנתי לו הכי הרבה השנה, וזה לא מפתיע – הוא היה בכל פלייליסט שהגעתי אליו: קוסמי, טכנו מלודי, טכנו חדש, מוזיקה אלקטרונית חדשה, פסיכדליה אלקטרונית, יו ניים איט. אבל ארקטיק מאנקיז? איך הם הגיעו לשם? ספוטיפיי הכין לי גם פלייליסט עם 100 השירים שהאזנתי להם הכי הרבה השנה, רק כדי שהם ייבלעו בתהום האינסופי של המקבילה המוזיקלית לפיד. אבל גם זה לא מספיק: כדי לפתוח את 2019, ספוטיפיי הכין במיוחד עבורי פלייליסט משירים וז'אנרים שאני לרוב לא מאזין להם, אבל שכנראה אוהב. אין לי ספק שזה פלייליסט מהמם שאהנה ממנו מאוד, אבל בינתיים אני עומד בפיתוי. לא מגיע לכל השירים, האמנים והסגנונות האלה לחלוף לי ליד האוזן כרעש סטטי בזמן שאני קורא ספר או מדווש על האופניים. לכל שיר יש שם, לכל אלבום מגיעה האזנה מכל הלב.

כמו כל סיפור הצלחה, ספוטיפיי טבעו – מנקודת המבט שלי, לפחות – בהצלחה שלהם. אנחנו, כמובן, טובעים יחד איתם. כמו הלייק של פייסבוק שהצליח מדי, כמו הפיד; כמו הזמינות של אמזון והסטורי של אינסטגרם. הפלייליסט כל כך טוב, שהוא רע. אני לא רוצה אותו יותר. בזמן שספוטיפיי מרים לי ומבטיח שאחזור אליו עם סעיף שאומר שאני "מאזין למוזיקה שאינה מהמיינסטרים 88% יותר מהמאזין הממוצע", אני תוהה אם נערים שמתבגרים היום עם ספוטיפיי הם יותר גיקים או פחות גיקים ביחס למוזיקה, אם יש להם אפשרות למיסתורין, לחיפוש, לתהייה; אם יש זמן לעצור את הפלייליסט ואת הדרך הנסללת לאינסוף ולהקשיב לרגע לאלבום אחד, עם עטיפה אחת ורשימת שירים אחת ומילים. כמובן שיש, תגידו, אני הרי לא שונה מאלו שביכו את החלפת התקליטים בדיסקים, או ממי שזעק את סופה של העגלה הרתומה לסוס. מה יהיה על קצב הדהירה שמגדיר את חיינו! ובכל זאת. עבורי, לפחות, הפלייליסט התגלה כמלכודת דבש. בסיכום השנה אני מגלה שהאזנתי השנה בספוטיפיי ל-6,667 דקות של מוזיקה שאותן לא אקבל חזרה – "אבל למה שתרצה", כלשון האתר היפהפה של הפיצ'ר הזה. מזל שיש שם 7.