מקום חדש בפלורנטין חוגג את התרבות האתיופית

המרכז החדש, בתה, מקיים סיורים לקבוצות ואירועים עם אוכל, אמנות, מוזיקה וריקוד. "יש מחאה שיוצאת לרחובות, יש מחאה של לרדוף אחרי תפקיד, ושלנו היא דרך חינוך"

אף אחד לא נולד גזען. המייסדות מחוץ לבתה
אף אחד לא נולד גזען. המייסדות מחוץ לבתה
22 בינואר 2020

מה יודע הישראלי הממוצע על ישראלים ממוצא אתיופי? מה לימדו אותנו בבית הספר על התרבות או על החגים של העלייה הזו? אל תתאמצו להיזכר: כמעט כלום. למה אנחנו לא מכירים את הסיגד? אם גם אתם לא יודעים הרבה מעבר לזה שאינג'רה זה טעים, מרכז בֶּתֵה ("הבית שלי" באמהרית) יעזור לכם להשלים פערים של שנים.

המרכז, שנמצא בשכונת פלורנטין, נפתח לפני ארבעה שבועות ומתקיימים בו מדי יום סיורים לקבוצות שלומדות על המורשת והאמנות של הקהילה האתיופית דרך אוכל, אמנות, מוזיקה וריקוד. אשגר אררו (29) היא אחת מהמייסדות של המקום (לצד פאנטה פרדה ותמר פרדה) שאותו היא מגדירה כ"מרכז מורשת אינטראקטיבי". מטרת המקום מבחינתה היא להנגיש את התרבות האתיופית, "להראות את כל מה שיש לה להציע. המבנה עצמו, מהשולחנות ועד לכל יצירה שתלויה על הקיר, נעשה על ידי אמנים אתיופים. אנחנו נותנים להם מקום ומרחב להציג ולמכור את האמנות שלהם בפרונט ולספר את הסיפורים שלהם".

קצת גרוב, מה קרה. אררו וקבוצה בבתה
קצת גרוב, מה קרה. אררו וקבוצה בבתה

אררו היא פעילה חברתית שמגיעה מתחומי הדיפלומטיה הציבורית, והחליטה לנווט את העשייה שלה לתחומי החינוך. את ההחלטה על פתיחת המקום היא קיבלה כשצפתה בחדשות בריאיון עם בני נוער אתיופים, שסיפרו על חוסר הביטחון שהם מרגישים בשכונה שלהם, ועל האלימות המשטרתית נגדם. בתה, אומרת אררו, יאפשר שיח והכרות שיכולים להילחם נגד הגזענות. "אף אחד לא נולד גזען. זה מגיע מחוסר הכרות או שילוב נכון ודיבור. יש מחאה שיוצאת לרחובות, יש מחאה של לרדוף אחרי תפקיד מנהלי כדי ליצור דוגמא אישית, ושלנו היא דרך חינוך".

"במערכת החינוך שלי לא היתה דמות שדומה לי. אני לא למדתי על גיבורים שחלקו איתי שום דבר מבחינה חזותית"

אחת מהמטרות, לפי אררו, היא לשנות את הדימוי הציבורי של יהדות אתיופיה. "השיח הוא תמיד מדיר, לא חיובי. אנחנו צריכים מקום שיעצים את התרבות ואת הגיבורים שלנו. שילדים אתיופים יראו גיבורים בדמות שלהם. במערכת החינוך שלי לא היתה דמות שדומה לי. אני לא למדתי על גיבורים שחלקו איתי שום דבר מבחינה חזותית".

אור שנדלק

אררו מיישמת את העקרון לפיו "אי אפשר להיות מה שאי אפשר לראות", ומציגה למבקרים את גיבורי העדה שספרי ההיסטוריה והמורשת שלנו השאירו בחוץ. היא מספרת למשל על יונה בוגלה, מחנך ואיש ציבור מוכר ומוערך, שפעל במשך שנים כדי שממשלת ישראל תסכים להביא את יהודי אתיופיה לארץ. "בכל פעם שהוא ביקש שתהיה עלייה אמרו לו לא, אבל הרוח שלו לא נשברה. הוא שמר על אחדות בקהילה ואמר שהיום הזה יגיע, ובזכותו אנחנו פה. אלו גיבורים מאחורי הקלעים שאנחנו לא שומעים את הסיפורים שלהם. אנחנו מעריכים את העבודה שמדינת ישראל עשתה כדי להביא את יהדות אתיופיה, אבל הגיבורים האמיתיים הם אלו שסיכנו את החיים שלהם לאורך שנים כדי שהמבצע יהיה אפשרי בכלל".

להעצים את הגיבורים. אררו מימין
להעצים את הגיבורים. אררו מימין

המרכז החדש הוא חלק מתנועה רחבה של אקטיביסטים שפועלים כדי לשנות את הנרטיבים הקיימים. בשנים האחרונות נראה שהמיינסטרים הישראלי מסוגל להתמתח קצת מעבר לגבולותיו הנוקשים ולקבל אליו את מגוון התרבויות בארץ, שלאורך שנים הוא דחק בשיטתיות הצידה. מעמדו של חג הסיגד, חג יהודי שנחגג בארץ רק על ידי קהילת יהודי אתיופיה, משתנה בהדרגה, והופך לחגיגה שלא מוגבלת לקהילה האתיופית בלבד. זאת בדומה לקבלה הציבורית של הנובי גוד הרוסי, תודות למאמציהם של אקטיביסטים דוגמת ארגון נובי גוד ישראלי. "היה יפה לראות את זה בשנה האחרונה. הסיגד האחרון היה תופעה מדהימה", מספרת אררו. "פתאום הייתה התעוררות סביב החג הזה. הסיגד בעיני זו פלטפורמה מדהימה ליצור שיח".

את הדוגמה היפה ביותר להשפעה של החינוך מצאה אררו קרוב לבית: "יש בית ספר ליד המרכז שאנחנו נמצאים בו, ומצאתי את עצמי מסבירה לילדים בגילאי 7 ו-8 בשיעור אמנות על אמנות אתיופית", היא מספרת בהתרגשות. "את רואה איזה אור שנדלק שם, כי הם לא ידעו. לא כי הם לא רצו לדעת, אלא כי אין גורם שמלמד. אנחנו לומדים על קבלה והכלת השונה, אבל אחד הדברים הבסיסיים זה לדעת את ההיסטוריה והתרבות של כל קבוצות האוכלוסייה השונות שגרות פה. אין לנו את זה, וזה מהותי בעיני בחינוך".

בתה, אברבנאל 52 תל אביב, לעמוד הפייסבוק