הקשר הפסיכדלי: החיפוש אחר רוחניות וקיצור הדרך אל המיסטי

דיסקליימר: השימוש בסמים אינו חוקי ואינו מומלץ. השימוש בסמים מתחת לגיל 18 מסוכן במיוחד ועלול להוביל לפגיעה בהתפתחות המוחית. אנו מפצירים בקוראינו להסתמך על מידע מהימן ועובדות ולנהוג בצורה מושכלת ואחראית

כל מי שהסתובב קצת במעגלים של חובבי פסיכדליה לא יכול היה שלא לשים לב לנטייה החזקה שיש במעגלים האלה לעבר רוחניות – מילים כמו "ספיריט", "אנרגיות" ו"נשמה" נזרקות שם לכל עבר. במחקר שנערך בקרב 866 נשאלים ופורסם בסוף 2021, נבדק הקשר בין שימוש בפסיכדלים לבין תפיסות עולם מטאפיזיות. מהמחקר עולה שישנה תזוזה ניכרת של משתמשי פסיכדליה מתפיסת עולם מטריאליסטית נוקשה שאומרת שלא קיים דבר בעולם מלבד החומר, לעבר תפיסה שמקבלת את האפשרות שישנם דברים גם מעבר לו. השבוע אשתמש בכובע הנוסף שלי בתור מורה למדיטציה ואנסה להבין יחד אתכם את הקשר בין פסיכדלים ורוחניות.

רוחניות ופסיכדליה

מאז ומתמיד קיים קשר הדוק בין סמים פסיכדלים ורוחניות. בחברות שבטיות שבהן שימוש באיוואסקה או מסקלין הוא חלק מהמסורת, וקשור לטקסים דתיים או רוחניים אחרים. מי שמנחה את השימוש בחומרים האלה הוא השמאן, דמות בעלת משמעות רוחנית בהגדרתה. גם בהיסטוריה המודרנית, פסיכדלים ורוחניות נקשרו להם יחדיו, והאופן שבו התפתחה הרוחניות המערבית במאה האחרונה הושפע רבות מפסיכדלים.

כך למשל התפשטות הבודהיזם במערב, כנראה הפרקטיקה הרוחנית שצברה הכי הרבה פופולריות במערב בחצי מאה האחרונה, קשורה קשר הדוק לפסיכדלים. כשה-LSD זרם כמו נהרות בשנות ה-60 של המאה הקודמת, אנשים רבים חוו פתאום חוויות שלא היה להם את הידע או את הכלים להכיל ולעבד. בחיפוש שלהם אחר תשובות הם הגיעו למרכזים הבודהיסטים שהחלו לצוץ בארה"ב וגילו שלבודהיזם יש מה להציע. התברר שיש משהו בשפה ובמינוח הבודהיסטים שמצליח לתאר את החוויה הפסיכדלית בצורה ממש טובה. כל כך טובה למעשה, שב-1964 הגורו הפסיכדלי ת'ימותי לירי וחבריו הוציאו לאור את הספר The Psychedelic Experience, מדריך לחוויות פסיכדליות שמבוסס על ספר המתים הטיבטי, אחד הטקסטים הקדושים בבודהיזם הטיבטי.

אחד מחבריו של לירי שחתום על הספר היה הפסיכיאטר ריצ'רד אלפרט, שלימים שינה את שמו לראם דאס והפך לאחד המורים הרוחניים המשפיעים במערב במאה ה-20. גם רבים מהמורים הבודהיסטים הוותיקים במערב כיום החלו את דרכם כתלמידים בשנות ה-60 וה-70 בעקבות חוויות שעברו תחת השפעת פסיכדלים (ובצירוף מקרים מעניין רבים מהם גם היו יהודים). מספר בלתי מבוטל מחוקרי הפסיכדליה בני ימינו גם הם מתרגלים בודהיזם כחלק מהיומיום שלהם, למשל ד"ר ריק שטראסמן אותו הזכרנו בטור על DMT.

באופן כללי, סוגיית השימוש בפסיכדלים כחלק מהתרגול הבודהיסטי היא אחת המעניינות בשיח הבודהיסטי כיום, וכבר נכתבו עליה ספרים שלמים ואף נעשו מחקרים. אולי עוד נקדיש לה טור שלם בהמשך. מצד אחד, שימוש בפסיכדלים נמצא בסתירה ישירה לאיסור המוסרי הקיים בבודהיזם על שימוש במערפלי תודעה. מצד שני, מתרגלים רבים הגיעו לבודהיזם בעקבות חוויות פסיכדליות וחלקם אף מדווחים שהמשך השימוש בפסיכדליים תמך בהם בדרך הבודהיסטית. בנוסף לכך, עולה גם השאלה אם זה הוגן בכלל להתייחס לפסיכדלים כמערפלי תודעה, לצד חומרים כמו אלכוהול, הרי שהאפקט שלהם על התודעה הרבה יותר מורכב.

החוויה המיסטית

מה יש בפסיכדלים שגורם לכל זה? מה גורם לפסיכיאטרים להפוך למורים רוחניים, להיפים להפוך לבודהיסטים, ולמטריאליסטים להפוך את עורם? ב-1902 יצא לאור ספרו של הפילוסוף וחוקר הדתות ויליאם ג'יימס, "החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם". ג'יימס התעניין בדת לא מנקודת המבט של מוסדות הדת המאורגנת, אלא מנקודת מבטו של הפרט דרך החוויה הדתית, או כפי שנהוג לכנות אותה כיום – החוויה המיסטית.

על פי ג'יימס, לחוויה המיסטית 4 מאפיינים שחוזרים על עצמם – היא חולפת, אין אפשרות לשלוט בהגעה ובעזיבה שלה, היא בלתי ניתנת לתיאור במילים, והיא נתפסת בזמן אמת כמצב של ידע עמוק לגבי אמיתות רוחניות. מוטיבים נוספים של החוויה כוללים התמוססות של האגו, תחושה של אחדות עם הקיום, המצאות מחוץ לזמן והמרחב, מפגש עם ישויות מטאפיזיות, ועוד. אם קראתם את שני הטורים האחרונים, זה אמור כבר להישמע לכם מוכר.

בעוד שאחד המאפיינים של החוויה המיסטית על פי ויליאם ג'יימס הוא שאין דרך לשלוט בהגעה ובעזיבה שלה, פסיכדלים ידועים כטריגרים לחוויות מיסטיות בסבירות די טובה בקרב המשתמשים שלהם. תיאורי החוויות שהופיעו בטורים האחרונים הם למעשה תיאורים קלאסיים של חוויות מיסטיות. מלבד האלמנט של השימוש בחומר משנה תודעה, אין הבדל בין החוויות הללו לחוויות מיסטיות קלאסיות כפי שוויליאם ג'יימס מתאר בספרו.

למעשה, מתחילות להצטבר ראיות לכך שהחוויה המיסטית מהווה חלק מהותי ובלתי נפרד מהאפקט התרפויטי שיש לפסיכדלים. במחקר של ד"ר ליאור רוזמן שפורסם בתחילת 2018, נמצא שיש מתאם משמעותי בין איכות החוויה המיסטית של המטופל במהלך החוויה הפסיכדלית ליעילות של הטיפול. כך למשל, במסגרת מחקר לטיפול בדיכאון באמצעות פסילוציבין, החומר הפעיל בפטריות הזיה, נמצא מתאם משמעותי בין עצמת החוויה המיסטית שחוו המטופלים לשיפור בסימפטומים שלהם.

"אחי, אתה רואה את הפטריות הסגולות?" צילום: shutterstock

בעוד שלא נמצאו הבדלים מהותיים בין חוויות מיסטיות ספונטניות של מתרגלים רוחניים לבין חוויות מיסטיות שהתרחשו כתוצאה מצריכה של פסיכדלים, יש הבדל משמעותי בקונטקסט שלהן. מתרגלים רוחניים בדרך כלל יחוו חוויה מיסטית רק לאחר שנים של תרגול ולמידה שהכינו אותם לחוויה הזאת. שנים שנתנו להם את הכלים לעבד ולהטמיע את החוויה בחייהם, ובכל מקרה התרגול שלהם ממשיך גם אחריה.

לעומת זאת, עבור חלק גדול מצרכני הפסיכדליה זה לא המצב – רובם מגיעים לחומרים האלה מתוך סקרנות, או סתם מתוך רצון ליהנות במסיבה, הם לא תמיד מוכנים לכל מה שחוויה מיסטית מביאה איתה, או לתהליך הארוך של העיבוד וההטמעה שמגיע אחריה. ייתכן שהמחסור הזה במוכנות ובכלים הוא האחראי להרבה מההשלכות השליליות על הנפש שיש לשימוש בפסיכדלים, או לפי הציטוט הידוע של פרופ' ג'וסף קמבל – "הפסיכוטי טובע באותם המים בהם המיסטיקן שוחה בהנאה".

הצורך הרוחני

בהתחשב בעצמתן של חוויות מיסטיות והשכיחות שבה הן מתרחשות תחת השפעות פסיכדלים, הרי זה לא מפתיע שיש קשר כל כך חזק בין השימוש בפסיכדלים לרוחניות. אבל בעיניי זה לא הכל, ויש פה עוד משהו ששווה להתייחס אליו.

במאה האחרונה קרו שני תהליכים לא קשורים לכאורה – מהפיכת החילון ותפיסת העולם המטריאליסטית צברו תאוצה והפכו לחלק מתפיסת העולם המקובלת, לפחות במערב. במקביל, אנחנו רואים עליה מתמדת בהפרעות נפשיות כגון חרדה, דיכאון והתמכרויות, וקושי הולך וגובר ביצירת תחושה אמיתית ויציבה של משמעות בחיים. אני בספק שאפשר להוכיח את קיומו של קשר בין השניים, אבל באופן אישי אני מאמין שהוא שם. בעוד שבהחלט אפשר להפיק הרבה סיפוק והנאה מעולם החומר בלבד, אושר אמיתי ותחושת משמעות לא מגיעים משם, וככל שאנחנו מנסים שוב ושוב לפתור את הבעיות שלנו באמצעים מטריאליסטיים בלבד, כך אנחנו רק מתרחקים ממה שאנחנו מחפשים באמת ורק מגדילים את הרעב והמצוקה שלנו.

סתם תמונה טריפית שאהבנו. צילום: shutterstock

באופן אישי, אני מאמין שרוחניות היא צורך בסיסי שלנו כבני אדם, בדומה לצורך שלנו במזון, אהבה, וקהילה. כשאני מדבר על רוחניות אני לא מדבר על דת או אמונה פשטנית באלוהים, גם לא לתנועת הניו אייג' שהפכה לסוג של מטריאליזם באריזה נוצצת. כשאני מדבר על הצורך הרוחני, אני מדבר על הצורך בתחושה שיש משהו מעבר לעצמינו, מעבר למה שאנחנו יכולים לתפוס או לגלות. הצורך להרגיש שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר שמכניס את החיים שלנו לפרופורציה, נותן להם משמעות עמוקה שהיא מעבר לעצמינו. תחושת משמעות שלא נעלמת גם ברגעים הקשים של החיים, כשאנחנו ניצבים אל מול חולי, זיקנה ומוות. 

ככל שהעמקנו בתפיסה המטריאליסטית, אנחנו צמצמנו את עצמינו לגבולות של הגוף שלנו, את המציאות למה שאנחנו מסוגלים לחשוב עליו או לתאר אותו באמצעות השפה, ואת העולם כולו רק למה שמדיד וניתן לתפיסה. בלי לשים לב, בעודנו צועדים בעקבות ההיגיון, ניתקנו את עצמינו מחלקים בתוכנו ובעולם. הזנחנו את הצורך הרוחני שלנו וכל מה שהוא מביא איתו, דברים להם אנו זקוקים כדי לשגשג כבני אדם.

ד"ר ריק דאבלין, המקים של ארגון MAPS ואחת הדמויות המרכזיות במחקר הפסיכדלי כיום, התייחס לסוגיה הזאת בראיון בפורבס שנעשה איתו לאחרונה – "הדרך הכי טובה להסתכל על זה היא כמו על הספקטרום של צבעי הקשת – כל הצבעים השונים הם רבדים של התודעה, ואתם צריכים את כולם. אם תתמקדו רק ברובד הביוגרפי כמו שפרויד עשה, ותתעלמו מהרובד הרוחני, תקבלו תמונה חלקית בלבד. אבל גם אם תתמקדו ברובד הרוחני ותתעלמו מהביוגרפי, התמונה שתקבלו תהיה חלקית גם כן". 

אולי דווקא בגלל שהתפיסה המטריאליסטית הכתה שורש כל כך חזק בתודעה שלנו, אנחנו זקוקים לכלים חזקים כמו פסיכדליים כדי לטלטל אותה ולהזכיר לנו שישנם רבדים נוספים למציאות שאנחנו מנותקים מהם. אולי זה בכלל לא החיבור של הרוחניות והפסיכדלים שצריך להיות מוזר לנו, כמו הניתוק שלנו מהרובד הרוחני בתחומים האחרים בחיינו.