תחייתו של הטיפול הנפשי הפסיכדלי: איך זה יכול לעזור ולמי?
המחקר בחומרים פסיכדליים כאמצעי לטיפול נפשי מקצועי בידי פסיכיאטרים, בעיקר בדיכאון עמיד ובשורדי טראומה, נמצא שוב בתנופה לאחר שהוקפא במשך שנים בגלל המלחמה בסמים. ועדיין, נראה שמה שידוע עליהם עד כה הוא מידע די חלקי. עשינו לכם קצת סדר
לפני שהמחקר בסמים הופסק בחדות על ידי הממשל של ניקסון ב-1970 עם ההכרזה במלחמה בסמים, התקיים מחקר נרחב בסמים פסיכדליים ברחבי העולם שהניב תוצאות מעניינות ומבטיחות, במיוחד בהיבט הטיפולי. אמנם הרבה מהידע נגנז באופן זמני והוחלף בהפצה של מידע שקרי שנועד להפחיד את הציבור, אבל הוא לא נעלם באמת והרבה מהמחקר של השנים האחרונות הוא המשך ישיר של מחקרים שהתקיימו במחצית הראשונה המאה ה-20. השבוע נדבר קצת על תולדות המחקר הפסיכדלי ועל ההתעוררות שלו בשנים האחרונות.
רגע רגע, לפני שאנחנו צוללים פנימה – מה זה בכלל "פסיכדליים"?
משפחת החומרים הזו, שכוללת בין היתר את ה-LSD ואת פטריות הקסם, עברה דרך מספר רב של שמות לאורך מעל 100 שנים בהן הם מוכרים למדע המודרני, כאשר כל שם מייצג איזושהי תפיסה או הקשר מסוים שבו התייחסו אליהם – הלוצינוגנים (מעוררי הזיות), פסיכומימטים (מדמי פסיכוזה), פסיכוגנטים (מעוררי פסיכוזה), פסיכוליטים (ממוסס את הנפש). שני השמות שתפסו ונמצאים בשימוש עד היום הם פסיכדליים (מגלי נפש) ואנתאוגנים (מחברים אל הנשגב). למידע כללי יותר על החומרים, מוזמנים לחזור לטור הרלוונטי במדור.
המחקר הפסיכדלי לפני המלחמה בסמים
ההיסטוריה של המחקר הפסיכדלי מתחילה עוד במאה ה-19 עם חוקרים שבדקו את ההשפעה של קקטוס הפיוטה בבני אדם. הגילוי המשמעותי הראשון היה הבידוד של המסקלין ה-1897, החומר הפעיל בפיוטה והקקטוסים הפסיכדלים האחרים, כגון הסן פדרו. כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 המסקלין הסינתטי היה זמין יחסית ונמצא בשימוש על ידי פסיכותרפיסטים שנעזרו בו כחלק מהתהליך הטיפולי. בשנות ה-40 גילה ד"ר אלברט הופמן את ה-LSD, וקצת מאוחר יותר גם הצליח לזהות ולבודד את הפסילוסיבין, החומר הפעיל בפטריות קסם. חברת התרופות סנדוז בה עבד הופמן הפכה את ה-LSD למוצר זמין עבור פסיכיאטרים ברחבי העולם. מה עשו איתו? מלא דברים.
בהתחלה הסברה הרווחת הייתה ש-LSD מייצר מצב המדמה פסיכוזה (מכאן השם פסיכומימטי) ונעשה בו שימוש כדי ללמוד יותר על המצב הפסיכוטי בתנאים מבוקרים, אך היא ננטשה די מהר עקב ההבנה שהדמיון בין המצבים הוא רק למראית עין. שימוש שאחראי לעוד אחד מהשמות הוא פסיכוליטי, כלומר שימוש במינונים נמוכים יחסית של LSD (כ-125 מיקרוגרם) כדי לרכך את מנגנוני ההגנה של הנפש ובכך להקל על התהליך הטיפולי. במהלך שנות ה-50 קמו אינספור מרכזי טיפול באמצעות פסיכדליים ברחבי העולם, בהם ניסו לטפל במגוון מצבים נפשיים ובריאותיים באמצעות LSD, מסקלין ופסילוסיבין – מיגרנות, התמכרויות, דיכאון, אוטיזם, ואפילו מחסומי כתיבה ומחלות כמו פסוריאזיס, חלקם בהצלחה וחלקם פחות.
במקביל, פרויקט MKUltra של הצבא האמריקאי בחן את האפשרות להשתמש בפסיכדליים בשירות הצבא – לשליטה מוחית, בתור סמי אמת, וגם ככלי עינויים. המחקר בוצע בין היתר על ידי מדענים נאצים שגויסו לצבא ארה"ב לאחר המלחמה, והנסיינים, ללא ידיעתם, היו אזרחים אמריקאים וקנדים – מה שכמובן התפוצץ בסופו של דבר, ורוב המסמכים מהפרויקט הושמדו על ידי ה-CIA בשנת 1973. כל זה הגיע לקיצו עם פתיחתה של המלחמה בסמים, אבל המידע שנצבר באותה תקופה לא הלך לשום מקום – עשרות אלפי סשנים של טיפול באמצעות פסיכדליים תועדו ברחבי העולם, וכל העבודה הזאת זה לא ירדה לטמיון.
הרנסנס הפסיכדלי
נהוג להצביע על מחקרו של ד"ר ריק שטראסמן ב-DMT ב-1990 בתור תחילתו של הרנסנס הפסיכדלי, משום שזהו המחקר הראשון בפסיכדליים שנעשה על בני אדם במערב מאז שנות ה-70. בעקבות המחקר והמשכיו פרסם שטראסמן את הספר "מולקולת הרוח" עליו התבסס הסרט הדוקומנטרי מ-2010 באותו השם. מאז אושרו עוד ועוד מחקרים בסמים הפסיכדליים השונים, כאשר המחקר ממש צבר תאוצה מאז 2010. כיום ישנם מספר גופים גדולים שמוקדשים כולם למחקר פסיכדלי, כגון MAPS וקרן בקלי, כמו גם מספר מרכזים אוניברסיטאיים שהוקדשו לנושא, כמו המרכז למחקר פסיכדליים ותודעה בג'ונס הופקינס וגם המרכז למחקר פסיכדלי באימפיריאל קולג' בלונדון. תוכלו להיכנס לכל אחד מהקישורים הנ"ל ולהתרשם ממגוון המחקרים הרב שנעשה בתחום, ואלו כמובן רק גופים בודדים מתוך מספר רב של גופים שפועלים כיום בעולם. אבל אתם לא חייבים להתאמץ, בשביל מה אנחנו כאן אם לא כדי להביא לכם את הכותרות הכי מעניינות?
מה פסיכדלים עושים למוח
ההשפעה של הסמים הפסיכדליים על המוח היא מורכבת ואנחנו לא באמת מבינים אותה לעומק, אבל בעשור האחרון הייתה התפתחות משמעותית. היום נתייחס לשתיים מההשפעות המשמעותיות ביותר של פסיכדליים על המוח בהקשר הטיפולי. הראשונה היא הגברת הקישוריות, אפקט שגורם לחלקים שונים של המוח לתקשר אחד עם השני, במיוחד כאלו שבדר"כ לא עושים זאת. השפעה זו מקושרת בדרך כלל ליעילות של פסיכדליים לטפל בדיכאון והתמכרויות, שעל פי סבירות מבטאים ביטוי של קיבעון מבני שנוצר במוח. ההשפעה השנייה היא דיכוי ה-DMN, או רשת ברירת המחדל של המוח. זהו חלק של המוח שאחראי בין היתר על מחשבות רפלקטיביות ותחושת עצמי, כאשר פעילות יתר שלו מקושרת למצבים נפשיים כמו דיכאון, חרדה ו-OCD. פסיכדליים מחלישים או "מנתקים" באופן זמני את רשת ברירת המחדל, מה שבטווח הארוך עושה אותה פחות נוקשה ובכך מקלים על מצבים אלה.
במה מטפלים עם פסיכדלים?
>>שימו לב – פסיכדליים הם לא תרופות והם לא מטפלים בשום דבר בפני עצמם. כל המחקרים שבהם מטפלים באמצעות פסיכדליים מכילים תהליך טיפולי ארוך טווח שבו המשתתפים מלווים על ידי צוות של מטפלים לפני, במהלך ואחרי החוויה. כלומר, אל תנסו את זה בבית.
הפסקת עישון – ב-2014 נערך מחקר בג'ונס הופקינס להפסקת עישון באמצעות פסילוציבין (החומר הפעיל בפטריות קסם). מתוך 15 משתתפים במחקר, 80% הפסיקו ולא חזרו לעשן עד חצי שנה אחרי המחקר. לצורך השוואה, אחוז ההצלחה בטיפולים אחרים להפסקת עישון הוא כ-35%.
דיכאון עמיד – דיכאון עמיד הוא דיכאון מז'ורי שלא מגיב לטיפול תרופתי סטנדרטי. ב-2017 בוצע מחקר של האימפיריאל קולג' בלונדון בשיתוף עם קרן בקלי לטיפול באנשים עם דיכאון עמיד באמצעות פסילוציבין. מתוך 20 משתתפים בניסוי, כולם חוו ירידה בתסמינים לאחר הטיפול. בבדיקה שנעשתה חצי שנה לאחר הניסוי, 42% מתוך המטופלים כבר לא סבלו מדיכאון כלל, נתון מרשים מאוד בהתחשב בעובדה שמדובר באנשים שאף טיפול קונבנציונלי לא סייע להם כלל.
כאבי ראש מצרריים – כאבי ראש מהסוג הזה נחשבים לאחת הבעיות הרפואיות הכואבות ביותר הידועות למדע ובאים לידי ביטוי בכאבי ראש קשים שמגיעים ב"צרורות" של מספר שבועות כל פעם. רבים מהסובלים מכאבי ראש מצרריים לא מגיבים לטיפול תרופתי קונבנציונלי. בסקירה שנעשתה ב-2015 בקרב 496 משתתפים שסובלים מכאבי ראש מצרריים, חלק גדול מהמשתתפים העיד ששימוש בפסילוציבין או LSD קיצר את אורכם של הצרורות שלהם, הפסיק אותם או מנע אותם לחלוטין.
בנוסף לאלו מתקיימים כיום מחקרים בפסיכדליים לטיפול בחרדות מוות בקרב חולים סופניים, חרדות חברתיות בקרב אנשים על הרצף האוטיסטי, הפרעת דחק פוסט טראומטי, אלכוהוליזם והתמכרויות אחרות, ועוד. מחוץ לעולם הטיפולי, ישנם גם מחקרים על אנשים בריאים כגון מחקר של ג'ונס הופקינס שבו נותנים פסילוציבין למתרגלי מדיטציה וכוהני דת שונים ובוחנים את ההשפעות עליהם. סביר מאוד שכבר בשנים הקרובות טיפולים באמצעות פסילוציבין בדיכאון יהפכו לאופציה חוקית, וכבר היום ישנם מרכזים ברחבי העולם שמציעים רטריטים וטיפולים חוקיים באמצעות פסילוציבין, איוואסקה ועוד.
וכמה מילים על הקשר התרבותי
כפי שציינתי גם בטור הקודם בנושא, מערכת היחסים של המערב עם פסיכדליים נמצאת בחיתוליה. אנחנו לא באמת מבינים את החומרים שלהם ואת מלוא הפוטנציאל שלהם לרפא ולפגוע. בעוד שרוב המחקר הפסיכדלי כיום מסתכל על פסיכדליים ככלי עזר לטיפול נפשי, אם נסתכל על תרבויות אחרות נראה שימושים אחרים לגמרי – שימוש פולחני-דתי, טיפול במחלות של הגוף ולא של הנפש, ציד, ואפילו כישוף. גם אם ניקח את שני הטורים שכתבתי על פסיכדליים ואת כל הטורים שעוד אכתוב עליהם בעתיד, אנחנו נהיה רחוקים מאוד ממיצוי הנושא, משום שאנחנו רחוקים שנות אור מלהבין אותו באמת כתרבות.