גוז' ודניאל: בין תל אביב לפיזה

אריזות יפות מהלכות קסם על אנשים, ואנו נמשכים אליהן כמו זבובים אל מלכודת דבש. גוז' ודניאל היא מסעדה שמגיעה באריזה יפהפייה. היא מעוצבת בכישרון ובטוב טעם ושוכנת באזור מקסים, מושב בני ציון, על גבעה קטנה שמשקיפה על נוף השרון הנאה. ואם לא הבנתם שאתם אמורים להתפעל מהנוף, הפרסומת תסביר לכם שאתם ב"טוסקנה של השרון". אל תשאלו אותי למה השרון צריך להתחפש לטוסקנה כדי להיות יפה. ואם השרון הוא טוסקנה אז תל אביב היא פירנצה? כיוון שאפשר להניח שרוב האורחים מכירים את הדבר האמיתי – אם לשפוט על פי מספר הג'יפים במגרש החניה – הייתי ממליץ על קו יחסי ציבור קצת פחות פרובינציאלי. באירופה יש שלושה סוגים של מסעדות מחוץ לערים: פונדקי דרכים אקראיים שמגישים אוכל פשוט, בסיסי ולפעמים אפילו טעים; מסעדות שמנקדות מסלולי טיולים ומהוות תחנות עצירה טבעיות למטיילים. בדרך כלל אלו מסעדות טובות שמגישות אוכל מסורתי, העיצוב שלהן "כפרי" כדי להעצים את חוויית הטיול והמחירים בדרגה או שתיים מעל לסביר; ויש מסעדות עילית שהן מטרת הטיול כולו ואנשים ינהרו אליהן איפה שלא ישוכנו. גוז' ודניאל היא שילוב בין השלושה: האוכל מהקבוצה הראשונה, העיצוב והמחירים מהשנייה והיומרות מהשלישית. הספקות הראשוניים לגבי היחס בין האריזה לתוכן מתחילים להופיע עם קריאת התפריט: סלט קיסר, קרפצ'יו בקר, פרגיות, כבדי עוף, שניצל, דג בתנור, המבורגר – יש יותר בנאלי מזה? וזו מסעדה שמבטיחה להביא "רעננות צעירה וחדשה לאזור… בהשפעת המטבח הצרפתי־איטלקי". מילא.

למרבה המזל, המלצרית שהופקדה על שולחננו הייתה מצוידת ברשימה די ארוכה של מנות מיוחדות, ומהן בחרנו את רוב רובה של הארוחה לשלושתנו. מנת הפתיחה הראשונה הייתה משהו שהמלצרית כינתה "טסטה" ותוארה כשלושה מדליונים של תערובת לחי בקר וכבד אווז. שאלתי אם זה מלשון ראש באיטלקית והיא הודתה שאמרו לה משהו בסגנון, אבל היא לא זוכרת בדיוק. בפועל הגיעו שלוש לביבות שבוודאי הכילו את המרכיבים המובטחים, אבל טעמם חלף הלך לו עם הטיגון שהותיר חותם חזק מדי על המנה. רביולי שרימפס קריסטל היו מבושלים יתר על המידה וחבל, כי המילוי של הריקוטה והשרימפס היה טעים, והרוטב סביר. מנת הפתיחה היצירתית והטעימה ביותר בעיניי הייתה סלט מירקות טריים ומבושלים שהוגש על מצע של מחית פלפלים אדומים, שקדים וצ'ילי. מימיני נבחרה כמנה עיקרית "שניצל וינאי", כך רשום בתפריט. המלצרית ציינה שמדובר בשניצל מבשר בקר "ולא כמו שאתם מכירים". מה אגיד לכם? צודקת. אנחנו לא מכירים, וגם בווינה לא מכירים. אני מסתובב בעולם עם 25 אחוז גנים אוסטרים, ומאחוריי שהות של ארבע משנותיי הטובות ביותר בווינה. אני מבטיח לכם ששניצל מבשר בקר לא נראה בכל רחבי האימפריה האוסטרו־הונגרית. שניצל וינאי בא בשתי צורות: עגל וחזיר. כל השאר הם מתחזים, כולל שניצל העוף שמגדל את כל ילדי ישראל לתפארת. הדיוק ההיסטורי לא היה הבעיה העיקרית. לשולחן הובאה פרוסת בשר יבשה, מטוגנת לצבע חום כהה עם שוליים שחורים, והטעם הדומיננטי היה שוב של טיגון. לצד המנה הגיע סלט מלפפונים ביוגורט (בחירה מעט תמוהה) ופירה.

חברי הטוב שישב מולי בחר אוסובוקו טלה ממנות היום. לשולחן הגיע נתח נאה של בשר באיכות טובה ומבושל במידה שהשאירה אותו נימוח ועסיסי. הוא התלונן על כך שבעיני רוחו ראה את שוק הטלה החטובה טובלת ברוטב בכמות נדיבה יותר, ובתיאוריה יש צדק בטענתו, אבל הרוטב היה כה חסר השראה ומתקתק שאולי מוטב שכך. אני ביקשתי פילה פרידה על מצע ריזוטו דלעת. הדג היה באיכות טובה מאוד והנתח גדול ובשרני, אבל הטיפול בו היה מרושל ומזלזל. במקום עור קריספי ובשר עסיסי קיבלתי עור רופס ובשר יבש ובחלקים מסוימים אף חרוך, ושוב – הכל בטעם דומיננטי של טיגון לא מוצלח. זה לא מתקבל על הדעת במסעדה כזו, בטח לא במנה היקרה ביותר בתפריט, 145 ש"ח טבין ותקילין. דווקא הריזוטו, מלכודת חמקמקה לטבחים, היה באיכות טובה, טעים ובמרקם נכון.

שלושתנו חלקנו קינוח אחד, מנת הדגל של המקום – "הפבלובה של גילי", שהורכבה ממרנג מצוין, קצפת אוורירית ופירות טריים. בלי התחכמויות מיותרות. המסעדה רחבת הידיים הייתה כמעט מלאה בשעות הערב של אמצע השבוע. מן הסתם קהל שבוי של תושבי הסביבה. דמיינתי את הזוג בני ה־40 בירכתי המסעדה יושבים במסעדה ציורית במקום כלשהו בין לוקה לפיזה, מתלוננים על ארוחה מאכזבת ויקרה מדי ומסכמים: בבית בשרון לא היינו עוברים על זה בשתיקה. אבל כאן זה הרי טוסקנה של השרון. הכל עובר.

התענוג

אוכל: ישראלי־צרפתי־איטלקי

מחיר: יקר

שירות: טוב

שירותים: בסדר

חניה: בשפע

 החשבון

 לחם – 17 ש"ח

טסטה – 42 ש"ח

רביולי שרימפס – 64 ש"ח

סלט חורף – 44 ש"ח

אוסובוקו טלה – 125 ש"ח

שניצל – 76 ש"ח

פילה פרידה – 145 ש"ח

תה ואספרסו – 22 ש"ח

Dogajolo 2011 – 145 ש"ח

סה"כ: 724 ש"ח