הגבר הלבן והסטרייט הולך ונכחד. רגע, מה?

בסוף הסרט "מועדון קרב" מפוצץ טיילר דרדן (בראד פיט/אדוארד נורטון) את בנייני המשרדים הראשיים של חברות כרטיסי האשראי. שורה של פאלוסים ענקיים מתמוטטים בזה אחר זה במופע ראווה אדיר, ואיתן, כך הוא רוצה להאמין, קורסת גם תרבות הצריכה המסרסת. תרבות שמאיימת על הגבריות האותנטית והפראית, והופכת את הגבר לצרכן איקאה רכרוכי ומנוכר. שנתיים לאחר מכן, במין אקט של מציאות מחקה את הוליווד, יפוצץ אוסמה בן לאדן את הזקפה הלאומית של ארצות הברית, מגדלי התאומים, וידרוש בחזרה את אותה גבריות חייתית ורצחנית.

במסדרונות האקדמיה, "משבר הגבריות" הוא מונח שנשמע כבר בשנות ה־70. בשיח הציבורי הוא עדיין רדום, מדשדש הרבה מאחורי הפמיניזם הגועש. לדבר על גבריות זה מתריס, זה פריבילגי וזה מתבכיין – אם כי לאחרונה הפסיכולוג ומבקר התרבות ג'ורדן פיטרסון הופך להיות נושא הדגל של הגבריות האבודה, וזוכה למטר של קיתונות ובוז מהשמאל הליברלי.

באמנות קריסת הגבריות היא דווקא נושא פופולרי מאוד. בדרך כלל, תערוכות על גברים ושל גברים הן תוצר לוואי של גלי הפמיניזם. ב־1995 התערוכה "גבר שחור: ייצוגים של גבריות באמנות האמריקאית" באה כתגובה ל"ילדות רעות" מ־1994 ב־New Museum. בארץ, "גברים רגישים" מ־1994 במוזיאון חיפה ו"גברים בבית" שאצרה נעמי אביב שבע שנים לאחר מכן, היו תשובה ל"נוכחות הנשית" שאצרה אלן גינתון ב־1990 במוזיאון תל אביב.

שני עשורים עברו, הגל השלישי של הפמיניזם דעך ואת מקומו החליף לאחרונה מה שנראה כמו גל רביעי ולוחמני ביותר. לכן לא מפתיע שגם נושא הגבריות צף ועולה על פני השטח. התערוכה "גוף ראשון יחיד" שמוצגת במוזיאון אשדוד לא מבקשת לשים את האצבע על ייצוג הגבריות העכשווית באמנות, אולי כי עדיין מוקדם מדי להעריך כיצד היא מתעצבת בעידן MeToo.

ראובן קופרמן, "אבי"

במקום להתבונן על ההווה, התערוכה לוקחת על עצמה משימה די נועזת: "לחדד את שדה הראייה ולמקד את המבט בגבריות 'הזרם המרכזי', זו ההטרוסקסואלית, הלבנה, ההגמונית, ה'פטריארכלית'", כך לדברי אוצרי התערוכה רוני כהן בנימיני ויובל ביטון.

המשימה נועזת, כי היא בהחלט מעוררת אנטגוניזם (ואכן סערה קטנה התלקחה ברשת אחרי פתיחת התערוכה). האם בעידן שבו הגבר הלבן עדיין שולט בעולם והנשים עדיין מודרות ממנו, יש מקום לתערוכה שחוגגת אותו ואת מופעיו? האם תערוכות מבוססות מין ומגדר נחוצות בכלל? האם הן לא עושות את ההפך ממה שהן אמורות לעשות?

את "הזרם המרכזי" שמו ביטון וכהן־בנימיני במירכאות כפולות כדי להמחיש שמה שנדמה לנו כזרם מרכזי הוא למעשה זן הולך ונכחד. הגבריות הלבנה וההגמונית פשטה את הרגל לטובת אמנות שמקדשת אחרות מינית, מגדרית, לאומית ואתנית. לא מעט אמנים ברשימת המציגים הם לא בדיוק הבון טון של התקופה. את ניר הוד, שמציג את ציור הסופרמן הנכה שלו על כיסא גלגלים מ־1995, אוהבים לשנוא מאז שעזב את ישראל לטובת ניו יורק; ראובן רובין, שדיוקן עצמי מעוות שלו מוצג בתערוכה, נחשב במשך שנים לאמן שוליים של מזכרות לתיירים; אורי ליפשיץ, עם סדרת הדיוקנאות העצמיים שלו בעירום מתריס, כמעט נעלם בתהומות הנשייה אלמלא התערוכה שהעלתה אותו מן האוב לפני שלוש שנים במוזיאון הרצליה; והרשימה נמשכת.

אורי ליפשיץ, דיוקן עצמי

הגבריות הישראלית, כפי שהיא מצטיירת בתערוכה, היא גבריות מסוכסכת, פגיעה וכואבת, לפעמים גם נלעגת. טיפוס הגבר הזה כיכב גם בתערוכות בשנות ה־90 וה־2000 המוקדמות, אפילו עם מצבת אמנים דומה לזו שבמוזיאון אשדוד. אבל ביטון וכהן־בנימיני מציעים משהו קצת יותר פרובוקטיבי מהתערוכות ההן: מעולם לא הייתה גבריות "ישנה". הגבריות הישראלית תמיד הייתה לכודה בתוך לימבו שבין היהודי הגלותי, המעונה והרופס לבין הצבר השורשי, החזק, יפה הבלורית והתואר.

שתי עבודות שממחישות את הפיצול ואת השניות הזאת הן "נמרוד" של יצחק דנציגר מ־1939 (במקור פסל מאבן חול נובית ובתערוכה מופיע בצורת שני רישומי הכנה על נייר) והקולאז' הפיסולי "הוא הלך בשדות" של יגאל תומרקין מ־1967. נראה שכל התערוכה מתנקזת אל שתי הדמויות האלו, שהפכו לאיקונות באמנות הישראלית.

"נמרוד" של דנציגר היה ניסיון לנסח גבריות עברית חדשה, פראית, מורדת ומינית. העבודה הציעה את האוריינטליות המזרח תיכונית כמודל, אבל בסופו של דבר תמיד נגזר עליה להישאר באחרותה. גלגוליו העכשוויים של נמרוד נראים בין היתר אצל דוד עדיקא בסדרת צילומים מ־2008, שמציגה הומו ארוטיקה מזרחית; "המתאגרפים" הלובים של תמיר צדוק, שמבקשים לשנות את הנרטיב הישראלי־צברי הלוחם; ו"מוטי" של אייל אסולין, גרסה שחורה וקיטשית של "נמרוד", שאת הבז מלא העוצמה שעל כתפו מחליפה מוטציה של חתול ספינקס עם שרשרת חי מוזהבת.

מצדו השני עומד "הוא הלך בשדות" של תומרקין, שיר הלל לגבריות הפגומה, הפצועה והפוסט טראומטית. הוא מהדהד בפסלים הזרחניים הא־מיניים של אורי קצנשטיין; עבודת הווידיאו הנוירוטית של אבשלום שנראה כמו חיה פצועה בכלוב; סדרת ציורי החיילים המיוסרים ומלאי התשוקה של משה גרשוני; ומצעד אמני שנות ה־70, בהם מוטי מזרחי, גדעון גכטמן וחיים מאור, שבנו קריירה מפוארת ממסורת אמנות הגוף הרדיקלית של שנות ה־60 וה־70.
האם "גוף ראשון יחיד" מקוננת על גבריות שלא הייתה או מנסה להצביע על אחת חדשה? התשובה לא ברורה, אבל התערוכה היא בהחלט נדבך חשוב בדיון, שמעטים מעזים לעסוק בו באווירת ה־MeToo.

← "גוף ראשון, יחיד: גבריות באמנות הישראלית", מוזיאון אשדוד, דרך ארץ 8 אשדוד, עד נובמבר 2019. אוצרים: רוני כהן־בנימיני ויובל ביטון