מעט מדי, מאוחר מדי: איך כבר יצאה סדרה נוסטלגית על "טייגר קינג"?

הכתבה מתפרסמת היום במקור באתר "הספוילר", אתר הטלוויזיה החדש מבית "טיים אאוט". תראו תראו

באיחור לא אופנתי ומבלי שאף אחד ביקש, בסופ"ש האחרון עלתה לשירות הסטרימינג Peacock "ג'ו vs. קרול" – מיני סדרה שמציגה את סיפורם של ג'ו אקזוטיק וקרול בסקין. כן, שוב. הפעם, שנתיים אחרי שפרצו לחיינו בסערה במהלך הסגר הראשון, הסיפור המופרע של אנשי החתולים הגדולים לא מגיע בצורת דוקומנטרי, בליץ' ריאיונות או פודקאסט, אלא כסדרה מתוסרטת שמתמקדת ביריבות המרה בין צמד הטיפוסים האקסצנטריים. אין ספק שמדובר בסיפור צבעוני, עסיסי, מורכב, מוזר ומצחיק מספיק כדי לככב בטלוויזיה, אבל אם כבר ראינו את כולו בדוקומנטרי המצוין – ואז טחנו אותו עד דק בכל פינה כי התחילה הקורונה ולא היה אף תוכן אחר – מה הערך שסדרה עלילתית כזו יכול להוסיף?

אם כן, שנתיים אחרי שהיה להיט (וחצי שנה אחרי שקרס בעונה שניה חלשה), הגיבורים של "טייגר קינג" מקבלים חיים חדשים בסדרה עלילתית שמנסה להיות צבעונית ופרועה כמו חומרי המקור. זו גם הבעיה הגדולה ביותר של הסדרה, ששמונה הפרקים שלה עלו יחדיו. הצבעוניות מהנה, הסיפור מוטרף, הדמויות מרתקות, אבל את הכל כבר ראינו, ועוד עם האלמנט הסוחף של לצפות בזמן אמת באנשים אמיתיים. אחרי שראינו עובד מאבד זרועה בשידור חי, מה הטעם בלצפות בשחזור דרמטי של זה?

הפתרון של "ג'ו vs. קרול" לבעיה הזו, השיחוק שהם מתיימרים להביא, הוא הליהוק, בדגש על צמד הדמויות הראשיות. בניגוד לדוקומנטרי, שהתמקד לפני הכל בג'ו אקזוטיק, כאן האיזון בינו לבין קרול בסקין נשמר פחות או יותר, אבל מי שבאמת גונבת את ההצגה היא קייט מקינון, שמגלמת את בסקין באופן פנטסטי כהרגלה. האנרגיה המופרעת שהיא מחביאה מתחת לדמות הדודתית של הקאט-ליידי האולטימטיבית היא כוח מניע עבור המיני-סדרה, וגם אם היא לא מצליחה להחזיק את כל השאר על גבה, היא עדיין נשארת נקודת אור בתוכו.

לעומתה, הליהוק של ג'ו אקזוטיק לוקה בחסר אל מול הפראות האבסורדית של האדם והטיגריסים. וזה קצת מפתיע, כי השחקן שמגלם אותו הוא אחד האנשים היותר מרתקים בהולייוד – ג'ון קמרון מיטשל, היוצר והכוכב של "הדוויג והשארית העצבנית" ו-"שורטבאס" הפרובוקטיבי. על פניו, ליהוק מבריק שמביא לתוך הדמות גם את הלהט"ביות המפתיעה והחתרנית של ג'ו, וגם את הקיצוניות שמוטבעת בדמות. בפועל, מיטשל מזרים לתוך דמותו של ג'ו רוך וחמלתיות, כזה שמדגיש את הילד עם העיניים הכחולות שמתחבא מאחורי האדם עם השפם אופנוענים שמלטף נמרים. כזה שמחליק יותר מדי בקלות את הצדדים המחוספסים באישיות שלו, כמו זלזול בחיי אדם, ניסיון התנקשות והיותו, ככל הנראה, היותו טורף מיני.

גרוע מזה, לפחות מבחינה טלוויזיות, ג'ו הזה משמעותית פחות כריזמטי מהג'ו המקורי, מה שגורם לחלק מהקסם של הדמות להיבלע בין הסיפורים המצחיקים והמוזרים שסביבו. כן, זה אדם שמסוגל לצבוע כבשה בתור נמר ולנסות לעבוד על הקהל, אבל זה לא מה שבאמת מגדיר את הדמות. מעבר לכך, הניסיון להישען על רגעים קיצוניים שכאלה גורם לסדרה להיתקע בקשיים מול רגעים דרמטיים באמת, ולהרגיש טיפה מגוחכת בסצינות שאמורות לרגש. קשה להיסחף עם הדמות הקריקטורית של קרול כשהיא נפרדת מנמר שלא הצליחה להציל. קשה להתרגש מהרגע שבו ג'ו מגלה את המיניות שלו כרדנק צעיר כשמדובר בדמות כל כך מופרכת – גם אם מדובר באדם אמיתי.

וכך, "ג'ו vs. קרול" נשארת בעיקר באזור הקריצה למעריצים. כשהיא מציגה דמויות שהכרנו בדוקו, רגעים שחזינו בהם או אפילו פרטים שרק אוזכרו בחטף בחומרי המקור (דוגמת חשיבות צבעי החולצות במקלט של בסקין) היא למעשה קורצת לצופה ואומרת 'זוכרים את זה? נו, נו, זוכרים כבר?'. תנועת המצלמה הדרמטית שמתקרבת לפניו של ג'ו בפעם הראשונה שהוא אומר "קרול פאקינג בסקין" לב הבעיה. למרות שזה מרגיש כאילו עבר עשור מאז 2020, אי אפשר לנסות לעורר רגשות נוסטלגיים למשהו שקרה לפני שנתיים. גם אם הוא כל כך מופרע.

רוצים עוד ביקורות טלוויזיה? בואו לאתר הטלוויזיה החדש שלנו, "הספוילר", ותראו תראו