גיא לרר מדד את חליפת הפריים טיים. היא יושבת עליו היטב

"הצינור" של גיא לרר היא אחד מסיפורי הסינדרלה הגדולים של הטלוויזיה בישראל. תכנית שהחלה את דרכה בכלל בתור פינת קטעי אינטרנט במהדורת סוף השבוע של ערוץ 10 (הכותרת "הצינור" היא פחות או יותר השריד היחיד שלה מהתקופה הזאת), הלכה וצברה כוח במשך 13 שנה על המסך, ולרר הפך מדמות איזוטרית יחסית לאחד מהעיתונאים החשובים של הערוץ, על גלגוליו השונים (והיו לא מעט).

עכשיו, אחרי הצלחה לא קטנה בשעות הלייט נייט, ולאור משבר ברצועת הפרה-פריים (19:00 בערב) עם עזיבתה של איילה חסון לתאגיד, רשת 13 החליטה לעשות מעשה – לקחת את התכנית שהצליחה מאוד בשעות המאוחרות, ולהעלות אותה מדרגה. מדובר בצעד מסוכן. יש משהו ברצועת הלייט נייט שמאפשר לך להיות חופשי יותר, פחות מיינסטרים או פוליטיקלי קורקט. 19:00, לעומת זאת, זו משבצת בה הקופה צריכה לרשום והרייטינג צריך לעבוד. הציפיות הן אחרות לגמרי.

אבל לרר הלך על זה – ואתמול (ראשון), שודרה התכנית הראשונה במעמד הזה. השינוי הזה היה לא פשוט גם ללרר עצמו – שקצת נקרע בין הצורך לשמור על האופי שהביא את "הצינור" עד לאן שהגיעה, לבין השינויים שצריך לעשות למען המדיום – למשל, הגשת מבזק חדשות, או ניהול פאנל באולפן עם פרשנים שינתחו את המצב (מה שמעולם לא היה כשהתכנית שודרה ב-11 בלילה). לרר עצמו התייחס לזה בהומור עצמי מסוים – את המבזק הוא עדיין הגיש כמו גיא לרר, לפאנל הוא השיק את "כפתור המיוט" המיוחד, שבו יוכל לעצור ולכבות דיונים שמתלהטים יתר על המידה. בינתיים הוא נמנע מלהשתמש בו.

כך זה נראה בגלגול בשעה המאוחרת יותר. "הצינור עם גיא לרר". צילום מסך/רשת 13

אז כן, צריך להגיד את זה: עכשיו גם ב"צינור" יש פאנל. כמו ב"איזור בחירה" של רביב דרוקר ששודרה לפניה, כמו בכל תוכנית שניה על המסך. הפעם אלו היו שר הבריאות ויו"ר מרצ לשעבר ניצן הורוביץ, הפובליציסטית הימנית אופיר דיין, וגם דרוקר עצמו, שהוסיף מנה הגונה של ניסיון עיתונאי וציניות בריאה לחלקים היותר אקטואליים של התכנית. אבל האם באמת אנחנו באמת צריכים עוד פאנל? לא, אבל זה מס מסוים שהתוכנית נאלצת לשלם על השידרוג בלוח הזמנים. הרבה יותר חשוב ומשמעותי היה הגרף עמו לרר פתח את התוכנית, שבו הראה את העלייה החדה שיש בקרב משתמשי אופיאטים בישראל, לעומת ארצות הברית. אף אחד אחר, הוא טען בצדק, לא עסק בדברים האלה – כי בתקשורת עסוקים בנושאים אחרים (כמו סקרי מנדטים).

ולכן אחרי הפאנל – שכלל, כן, גם התעסקות בלתי נמנעת בסקר המנדטים האחרון – "הצינור" פנתה לעשות את מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב. בין אם זה דרך הלחימה העיקשת ביוקר המחייה (הפעם עם הקמת "סופר הצינור", שנועד להמחיש את הדרך שבה ניתן למכור מוצרים בזול), ועד לסיפורים האישיים שלרר מלווה כבר תקופה ארוכה – מאופק ראשון ו"סיירת החרם" שהחלה בתכנית והגיעה עד טקס הדלקת המשואות, ועד לאגפים היותר פופוליסטיים-ויראליים של לרר, כמו הסיפור של סמיון גרפמן (שהתפרסם בתוכנית בעשור הקודם) והמלחמה המוזרה שלו בחבריו לשעבר, מישל טרוני ודניס צ'רקוב. האם באמת היינו צריכים שגם החלק הזה יעקוב אחר "הצינור" למשכנה החדש? לא, אבל לטוב ולרע, זה ה-DNA של התכנית, ויש משהו מעודד בזה שהוא בכל זאת נשמר. כמובן שהתכנית עברה שינוי מסוים, אבל לרר יודע לשמור על המהות האמיתית של התוכנית שלו: עיתונות מעניינת, אקטיביסטית ולפעמים גם פופוליסטית, שיודעת גם להגיע לקהל הכי רחב שיש וגם אשכרה לפעול בשביל להשפיע על המציאות.

כש"הצינור" התחילה את דרכה, היא היתה מועמדת לפרס האקדמיה בתור מגזין פנאי – מין תכנית חמודה וקלילה שהתמקדה בקטעים ביוטיוב. היום היא כנראה תוכנית האקטואליה המשפיעה ביותר בישראל – הרבה מזה בגלל האומץ והעקשנות של לרר. לפחות על סמך התוכנית הראשונה, נראה שלמרות ש"הצינור" עוד תצטרך להתרגל לרצועה הזאת, התכונות האלו יכולות גם לכללים הנוקשים של הפריים טיים בישראל. דווקא בתקופה בה רוב תוכניות החדשות עובדות כמו לפי פס ייצור – פאנלים, ראיונות עם פוליטיקאים, חלונות עם התוכנית הבאה והופ, עוברים הלאה.