רוצו להשלים: הסתיימה הסדרה הכי אנדרייטד בטלוויזיה

בסוף השבוע האחרון הגיעה לסיומה סדרה מעולה שזכתה לקיתונות של לעג בחמש השנים שבהן היא שודרה, בעיקר מצד אלה שלא טרחו לצפות בה. בעצם, רוב הזמן היא אפילו לא זכתה ללעג, אלא להתעלמות מעליבה. סדרה שעשויה מהטוב שבכל העולמות: דמויות משנה שגונבות את ההצגה, עקיצות לכיוון טראמפ, סיפורי אהבה וארכי־פושעת שמסבכת הכל.

למה זה קרה? אולי כי המילה "טלנובלה" היא עדיין רעילה, על אף שמדובר בפארודיה קומית מלאת מודעות עצמית. אולי כי תחילת הסיפור כל כך מופרכת ולמי יש זמן לתת הזדמנות לסדרות דו לשוניות. זה בסדר, אני לא נוזפת. גם אני סירבתי לצפות בה עד השנה.

זר לא יבין. "ג'יין הבתולה" מתגמלת רק את הצופים האדוקים שלה, שמקבלים גאגים פנימיים מצחיקים עד נחירה, דמויות עגולות יותר מהבניין של עזריאלי וקול פנימי שזועק בכל סיום פרק: "אלוהים, איזה שטויות! שימי שימי עוד אחד".

השם הוא רוחחחחליו, רוחליו דה לה וגה (מתוך "ג'יין הבתולה")

כמה מילים על דמויות המשנה, שרק בשבילן שווה לצפות בסדרה: הכוכב הוא ללא ספק רוחליו, אביה של ג'יין – שחקן מוגזם ודרמטי, הורס מצחוק, מלא אגו ורגיש להתפקע, מעיין נובע של האשטגים ומשחקי מילים שמתמכרים אליו די מהר. ישנה גם פטרה (יעל גרובגלס הישראלית והמצוינת), "אוכלת הגברים" (סליחה, זה לא אנחנו אמרנו) שהופכת לדבר הכי מתוק בסדרה (אפילו בלי שתצטרך לוותר על קריירה מפוארת, ראיתם מה זה?), וגם הקריין שמלווה את הסיפור – הדעות חלוקות לגביו, אבל אני בעדו (בפרק הלפני אחרון גם נחשפת זהותו).

"ג'יין הבתולה" בולטת בנוף הטלוויזיוני מכמה סיבות, את חלקן פרשנו כאן (ספוילרים בלינק). ראשית, השפה הוויזואלית המיוחדת – הסדרה שופעת עבודת אפטר הומוריסטית ולא מעיקה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של הסדרה; ייצוג נהדר של משפחה לטינית בארצות הברית של טראמפ; ונגיעה מוצלחת בנושאים מאד לא סקסיים כמו מהגרים, תרופות פסיכיאטריות, נצרות ושמרנות מינית.

יעל גרובגלס המצוינת (מתוך "ג'יין הבתולה")

אבל כל זה לא היה שווה כלום בלי מה שהופך אותה לסדרה טובה באמת: הפשטות שבה היא מצליחה לחבר גם את הצופים הציניקנים ביותר (מבוסס על סקר פרטי שערכתי) לבלילה הלכאורה מיושנת של מתח־רומנטיקה־צחוק־בכי. איך היא עושה את זה? פשוט מאד: היא עשויה בדייקנות לפרטי פרטים, אבל לא לוקחת את עצמה ברצינות. "ג'יין הבתולה" הייתה מספיק אינטליגנטית כדי לעצור בעונה החמישית, במקום לגסוס עד לעונה 9. מסתבר שכל מה שהיינו צריכים הוא מודעות עצמית, הומור משוייף ורוחליו דה לה וגה אחד.