אל ג'ימבו ג'יי נחשפתי בזמן השירות הצבאי. הפואטרי סלאם היה בשיאו וחבר שאמרתי לו שאני נורא נהנה מהקטעים של עמית אולמן, דאז פדרו גראס, הכיר לי את חברו ג'ימבו ג'יי (עומר הברון). כך הכרתי את "המופע של ויקטור ג'קסון", הלהקה של השניים עם המוזיקאי והמפיק המוכשר להפליא איציק פצצתי. המילים, החריזה, המודעות העצמית והתחכום בתוך הנונסנס קסמו לרבים מהצפוי.

>> "זה מה שרציתי, לספר סיפור": נועם ענבר מספר מה עומד מאחורי שיריו
>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש

התלהבתי עוד יותר כשהוא התחיל להוציא חומרים עצמאיים והצליח לעשות מצד אחד ראפ פואטי ומצד שני לשמור על פלואו וחריזה מדויקים. אבל אז התחילו לצאת אלבומים נוספים, והכיוון שלו הלך למקום הרבה יותר גלגלצי והרבה פחות אותנטי. לא התלהבתי כשחבר שלח לי לפני שבוע הודעה שיצא לו אלבום חדש בשם "הכל טוב". אפילו ניסיתי להתעלם מקיומו. אבל יותר ויותר אנשים דיברו עליו ולשבח את האלבום והחלה לפעפע בי התחושה שאולי אני מפספס כאן משהו. נגיד כבר עכשיו תודה לתחושה הזאת.

הזמן שלי להנות ממוזיקה הוא באוטו, אז הנחתי שהזמן הנכון לשמוע את האלבום הוא כשאני עומד 40 דקות בפקק בדרך חזרה מהעבודה. לא ידעתי עליו הרבה מלבד שהוא עוסק בשבעה באוקטובר, ולכן גם הופתעתי כששמתי את השיר הראשון באלבום, "מאז שזה קרה". הביט שפותח את האלבום הזכיר לי מיד את Feels Like Summer של צ'יילדיש גמבינו ונותן גרוב של אדישות רגועה, בעוד המילים נועצות את המאזין בישראל של אחרי האסון. השיר לא מדבר רק על חוויית הישראלי בישראל, אלא על חוויית הישראלי בעולם ומדלג בין אסוציאציה אחת לשנייה בקצב מסחרר שבו הכל לא מרגיש קשור אבל הכל מתקשר בעת ובעונה אחת, בין אם הוא מדבר על תיירים שבאים למתחמי הנובה ולקיבוצי העוטף ובין אם בהידרדרות המוסרית בפרשת שדה תימן.

השיר התנגן כשאני הרכב הראשון בצומת חסומה ומאחורי שורת רכבים שצופרים בקולי קולות. אין סיטואציה מתאימה יותר מזאת לשיר כזה, שמסכם בתוכו את החברה הישראלית כולה – אנשים זועמים שתקועים בקיפאון. השיר מסתיים במעין קטיעה. זה נשמע כאילו ג'ימבו מתכוון להמשיך את השיר אבל נקטע, ומשאיר מעין תחושה לא שלמה מעיקה.

מכאן מתחיל המסע של ג'ימבו ג'יי במלחמה, תוך התמקדות בחוויית המגורים בעוטף עזה, כשמעבר לגדר מלחמה ופיצוצים. בשיר "מטורף" הוא מדגים זאת באמצעות המילה ששמעתי הכי הרבה אצל ישראלים מאז המלחמה – "מטורף". בפזמון הוא אומר: "כמה מטורף להתרגל" ומתאר את המצב ההזוי שבו האזרחים פשוט השלימו עם העובדה שזאת השגרה שלנו ושזה לא ייגמר לעולם. בשיר הזה, כמו בשאר השירים באלבום, הוא משתמש בהמון רפרנסים תרבותיים אבל גם צה"ליים, והמעבר הזה בין האזרחות לצבא החוזר לכל אורך האלבום הוא מוטיב חוזר, עד שהגבולות מטשטשים כמעט לגמרי בין השניים.

ג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו

האמת שאפשר לכתוב מאמרים נפרדים לכל שיר ולרפרנסים הרבים ששזורים בו, גם על השירים החלשים יותר באלבום כמו "שוב נא הביתה" (שם הוא מסמפל את השיר "בלדה למחפשים" של רומן שרון ומוותר כמעט לחלוטין על החריזה). גם חפלות כמיטב המסורת יש באלבום הזה, ועוד עם חיים אוליאל בכבודו ובעצמו בשיר "בואו תראו". קובי אוז מתארח בשיר "אוטוטו" ויש את "לא קניתי לך פרחים", עם פזמון שמחזיר אותנו מיד למערכון האקדח ב"ארץ נהדרת", שם כמה חברות במסיבת רווקות קונות לכלה מתנה שתעזור לה להתגונן מפני בעלה (מולי שגב, סליחה שהרסתי את הפאנץ'). בשיר הזה ג'ימבו לוקח את אותו האקט בדיוק של נתינת אקדח כמתנה, משנה את ההקשר ואת מטרת המתנה ומגיע לנקודה כואבת להפליא על רקע מדיניות הנשק המופקרת והמפקירה של בן גביר.

את האלבום סוגר ג'ימבו ג'יי עם בוקס בבטן בצורת השיר "למה אבא", וכאן הוא מסמפל את מיקי גבריאלוב בשיר "אבא סיפור", וכאן הבת שלו שואלת שאלות על המלחמה והוא אומר הכל חוץ מלענות, כי כבר אין מה להגיד. אין דרך שבה ניתן לתווך לילדים מציאות של מלחמה כזאת.

בסוף ההאזנה הראשונה נשמתי לרווחה. כל שיר הרגיש כמו עוד משקולת על הלב, במיוחד לאור המסקנה שעולה מההאזנה: לא הגיוני לחיות במדינה הזאת. זה לא רק יוקר המחייה. אנחנו אוהבים להתלונן שיקר פה (וממש בצדק, פאקינג יקר פה), אך הבעיה הרבה יותר שורשית – המציאות התעקמה לחלוטין. אנחנו חיים בתודעה הישרדותית כרגע, וג'ימבו ג'יי לא מפחד לזעוק את מה שתקוע לנו כבר שנתיים בגרון: לא ניתן לחיות במציאות הישראלית, נותר לנו רק לשרוד אותה. אף אחד לא באמת דיבר על זה עד עכשיו. היום כולם מנסים לפרוט על מיתרי הרגש עם מלודיות מרגשות על רקע מילים דביקות. ג'ימבו ג'יי יוצא למאבק על החיים של כולנו.

באלבום הזה יש הרבה ממה שהופך את ג'ימבו ג'יי לאמן שהוא – חריזה מצוינת (לרוב), גיוון מוזיקלי עם ראפ מתובל בחפלות ים-תיכוניות מצד אחד וברוק כבד מצד שני, אבל יותר מכל, בפעם הראשונה מזה שנים, אני שומע אותו שר בכנות ואומר את מה שקשה לנו להגיד: אי אפשר יותר לחיות כאן. הוא חושף את האבסורד שבמציאות הישראלית, דרך הלופ המוזר של צבא חיי יומיום ופוליטיקה, ומראה לנו חברה שחוקה, אדישה וזועמת כאחד. את האלבום הוא חותם בנימה הרבה יותר אישית שמרגישה כמו בוקס בבטן, עם מחשבות על דור העתיד שכבר לא מרגיש כל כך מבטיח. אם יש משהו שהתחדד בכל האזנה, זה שהמדינה שלנו צריכה שינוי כיוון דחוף. אם נחכה לא בטוח שיישאר כאן מה להציל.

• ביקורות מוזיקה
• היפ הופ ישראלי
• ג'ימבו ג'יי
• שבעה באוקטובר
• ❤ תרבות