אין עוד שחקנים כאלה: ג'ין הקמן גילם כל תפקיד כאילו נולד אליו

ב"כלוב הציפורים" מ-1996, ג'ין הקמן גילם סנטור רפובליקאי שמרן שנדהם לגלות שבתו רוצה להתחתן עם בחור יהודי. יתרה מכך, אביו של החתן הוא הומוסקסואל ובעליו של מועדון דראג שבו מככב שותפו לחיים, וזה לגמרי מעבר ליכולת ההבנה של הסנטור שייסד את "הקואליציה לסדר מוסרי". בקומדיה הפרועה הזאת מככבים רובין וויליאמס ונייתן ליין המצחיקים שבאנשים, אבל הקמן, שלא נודע כקומיקאי, מצחיק מכולם דווקא משום שהוא משחק את התפקיד ברצינות גמורה, ואינו מנסה להצחיק. העניינים מתפתלים כך שהוא נאלץ להתחפש לאישה ולרקוד במועדון כדי לחמוק מהתקשורת, והמבט המבוהל על פניו כשהוא מנסה להשתלב לא יסולא בפז.

>> איך ולמה הפך טל ברמן לאיש שמתיישב על הכיסא של חיים יבין

זה היה היפוך גמור של מי שהקמן היה בחייו – דמוקרט מוצהר שנכלל ברשימת האויבים של ניקסון. גם בקולנוע הוא הרבה לגלם דמויות אנטי-ממסדיות, לפחות בחצי הראשון של הקריירה שלו, לפני שהחל לגלם אנשי ממסד מושחתים.

את "כלוב הציפורים" ביים מייק ניקולס, ששלושים שנה לפני כן ליהק את הקמן בן ה-37 לתפקיד קטן כמר רובינסון בסרטו "הבוגר". אבל שלושה שבועות אחרי תחילת החזרות הוא פיטר אותו בטענה שהוא צעיר מדי (יש לציין שאת גברת רובינסון, שמנהלת רומן עם הבן של החברים בגילומו של דסטין הופמן, גילמה אן בנקרופט שהיתה אז בת 36. הופמן היה בן 30). זאת היתה אמורה להיות הופעתו הרביעית של הקמן בקולנוע. במקום זאת הוא לוהק לתפקיד באק, אחיו של שודד הבנקים קלייד בארו (וורן בייטי) בדרמת הפשע "בוני וקלייד". שני הסרטים, שייצגו את הפניה של הוליווד לכיוון קולנועי חדש, התמודדו זה מול זה באוסקר (הם הפסידו לסרט הקלאסי יותר "כחום הלילה", עם סידני פואטייה כבלש משטרה). הקמן זכה במועמדות הראשונה שלו לפרס, ודרכו לצמרת היתה סלולה. הוא וחברו הטוב הופמן, שזכה אף הוא במועמדות, עלו עליה יחדיו.

השניים נפגשו כשלמדו משחק בתאטרון פאסאדינה בקליפורניה, הקמן הגיע לשם ב-1956 אחרי שירות צבאי מלא. חבריהם לכיתה הכתירו אותם כבעלי הסיכויים הנמוכים ביותר להצליח, ויש להניח שזה היה קשור לכך ששניהם לא נראו כמו וורן בייטי. אבל אז הגיעו שנות השישים, וכמו שכבר כתבתי כאן כשהספדתי את דונלד סאת'רלנד, בעידן שזכה לכינוי "הוליווד החדשה" האולפנים פתחו את שעריהם בפני במאים צעירים שיצרו סרטים מנפצי מוסכמות, ביקורתיים וריאליסטיים יותר, וזה כלל ליהוק שחקנים שלא ניחנו בתווי פנים קלאסיים.

במקרה של הקמן היה מדובר באף רחב, ובגבחת מעוטרת בשיער כבשה. ב"הקשר הצרפתי" (1971), שהעניק לו את תפקידו הראשי הראשון, הקמן הסתיר את השיער מתחת לכובע porkpie שטוח, מסוג זה שבסטר קיטון נהג לעטות בקומדיות האילמות שלו. דמותו של פופאי דויל החזירה את הכובע לאופנה. כמו הארי קלהאן, הדמות שגילם קלינט איסטווד ב"הארי המזוהם" באותה שנה, דויל היה שוטר אלים שדורך על הכללים במאבקו בסוחרי סמים – אך בעוד "הארי המזוהם" והמשכיו היו פנטזיה טהורה, "הקשר הצרפתי" שאף לריאליזם קשוח. ולכן הקמן, כמו גם הסרט והבמאי וויליאם פרידקין, זכו באוסקר, ואילו הארי קלהאן הפך לאייקון.

בשנים הבאות הקמן גילם עוד כמה דמויות של בלשים בכמה מהסרטים הבולטים של התקופה, בהם "השיחה" של קופולה שבו הוא מתקין האזנות סתר, "חקירה באפלה" של ארתור פן, ו"הקשר הצרפתי 2" בבימויו של ג'ון פרנקנהיימר. אלה היו מותחנים משובחים שנוצרו באווירת הפרנויה של פרשת ווטרגייט, ועל אף הדמיון הז'אנרי כל דמות היתה ספציפית ומרתקת. הקמן היה יכול להיות קר או חם, אינטנסיבי או מאופק, והכל עשה באופן הכי טבעי ומדויק, כאילו זה התפקיד שנולד לגלם.

לקראת סוף העשור, כשהרוח בהוליווד שוב שינתה כיוון, הקמן פנה איתה והשתלב בלהיט גיבורי-העל הראשון. ב"סופרמן" מ-1978 הוא גילם את לקס לות'ור, אויבו של בן הכוכבים. את אביו של סופרמן גילם מרלון ברנדו, שזכה באוסקר הראשון שלו ב-1955, כך שהסרט הקיף את הכוכב האנונימי שלו בגדולי השחקנים מעידנים קודמים. לות'ור, המזדהה כ"המוח הקרימינלי הכי גדול על פני האדמה", הוא דמות מגוחכת, והקמן ניצל את ההזדמנות לחשוף את כישוריו הקומיים שאותם לא הרבה להפעיל. אבל בעצם כל שחקן גדול הוא גם קומיקאי גדול, כפי שגילינו כשמריל סטריפ ורוברט דה נירו פנו לקומדיה.

הקמן שב לתפקיד לות'ור בסרטי ההמשך, ובמקביל החל לגלם יותר ויותר דמויות של נבלים אדירי כוח, בהם לא מעט פוליטיקאים מושחתים, בסרטים כמו "ללא מוצא" ו"כוח להשחית", וגם השריף בעל השיטות המפוקפקות ב"בלתי נסלח" שהעניק לו את האוסקר השני שלו. שני האחרונים הם בבימויו של קלינט איסטווד, מי שהתחרה איתו על תואר השוטר הקשוח של שנות השבעים. בסרטים האלה כמו במותחנים עתירי התקציב "כוננות מיידית", "הפירמה", "התא", "מאחורי קווי האויב", "אויב המדינה" ועוד, הקמן בעצם גילם תפקידי משנה לצד כוכבים אטרקטיביים כטום קרוז, קווין קוסטנר, אוון ווילסון, וויל סמית. הם אלה שמכרו את הסרטים לצופים, אך הוא היה זה שהעניק להם משקל.

ב-2003 הקמן הופיע לראשונה לצד חברו הוותיק דסטין הופמן בדרמה המשפטית המבדרת "משחק המושבעים". הופמן גילם את עורך הדין הטוב, והקמן את היועץ לבחירת מושבעים שמשרת את חברת הנשק הרשעה. חלוקת התפקידים היתה צפויה, אך שניהם היו מצוינים כרגיל. זה היה סרטו הלפני אחרון של הקמן, שבעצת רופאו פרש מהמסך ב-2004. אתמול הוא נמצא מת בביתו, לצד רעייתו הפסנתרנית בטסי ארקאווה וכלבם. הוא היה בן 95 במותו. אין עוד רבים כמותו.