גלעד כהנא נפטר מההתנשאות וגילה את היופי שבכתיבה פשוטה

משהו קטן, כמעט בלתי מובחן, השתנה לגמרי באופן שבו גלעד כהנא שר. הוא נהג לשיר כאילו הוא מדבר לתוך מגאפון, דבר שהלם את הפאזה הפוליטית של ג'ירפות באלבום הקודם ("צריך לסגור הכל"). שירה רמה, גדולה, שמדגישה כל תנועה ותנועה. היה תמיד גם משהו קצת מתנשא בטון הזה. היוהרה הזאת תמיד סיקרנה והרחיקה. כהנא מיתן את המרחק הזה באלבומים וחגג עליו בהופעות, שם נהנה מהעמדה של הנביא החכמולוג. ההתנשאות הזאת איננה עוד באלבום החדש של ג'ירפות, "מי שלא חולם, כועס".

אף שהכותרת שלו נשמעת כאילו נלקחה מאיזה שלט בהפגנה על צדק חברתי, הטון של האלבום הזה מלנכולי גם כאשר הוא גרובי, בודד גם כשהמון כלים עוטפים את כהנא בנגינה שלהם. גלעד כהנא של האלבום הזה מסתתר עם הכלבים שלו מתחת לשולחן כשיש זיקוקים, רוקד עם האישה שהוא אוהב ובעיקר מתנצל בפניה. פעם אחר פעם הוא מתנצל, על מי שהוא, על מה שהוא, על איך שהוא. זה הופך את האלבום לרומנטי למדי.

יש הרבה מה לאהוב באלבום החדש של ג'ירפות. השירים מגוונים: "הכלבים" הוא בלדת קסיו שמזכירה את אלבום הסולו המדהים והנשכח שלו "שכחתי איך לאכול", "אם פתאום" ו"שימי עין" הם קטעים גרוביים מובלי בס עם שירה קצת טיפקסית, "שבור זה גם חותך" מזכיר את הקטעים מ"גג" שהיו מעניינים מדי בשביל להפוך ללהיטים. "ניסיונות וניסים" מפלרטט עם ג'אז קיטשי.

עם זאת, בכולם יש איזו ג'ירפיוּת כזאת: השירים עוקבים בצורה הגיונית, והשינויים בעיבודים מקטע לקטע לא מרגישים כמו גחמה או כמו ניסיון להרשים. אבל הדבר העיקרי באלבום הזה הוא שיש גדולה של ממש בלכתוב פשוט, ואיזה כיף שכהנא גילה אותה. "כל כך חושש מן השקטים, וגם מאוד מרעשים, אז נו תגידי מה עושים?" זו שורה שחותכת הרבה יותר עמוק מהרבה התחכמויות שהוא פילס את דרכו ביניהן באלבומים הקודמים. הטקסטים באלבום הזה נכתבו ביד בטוחה שיודעת מה היא עושה, ועל הדרך לא חששה גם לשייף קצוות מחוספסים. מעניין לכמה זמן המינימליזם (הרעיוני, לא המוזיקלי) היפה הזה יתפוס אצלם.

מה באלבום: ג'ירפות מגלים את היופי שבפשטות, אבל לא מוותרים על עיבודים חכמים

לשמוע? כן. האלבום הכי טוב שלהם מאז "גג"

[interaction id="59a666bd1868a8c438dfd230"]