קוקו, אה אה: מי אישר את גלידת שקדי המרק ולמה זה טעים לנו?

כמו בכל קיץ מאז פחות או יותר שנת אלפיים, גם השנה הטרלול הפרוגרסיבי של תעשיית הגלידה עובר כל גבול. יש משהו ממש מתיש במרוץ החימוש המתקתק הזה, במסגרתו כל אחד שפגש קוביית קרח ושמנת מנסה לייצר את הגלידה הכי מיוחדת/ביזארית/מופרעת/צבעונית/מוגזמת/מבלבלת/מפתיעה. מה קרה לסתם "יש לי גלידה הכי טובה" הישן והטוב?

ואין אשם יותר גדול בתופעה הזו מאשר גלידה גולדה. הגלידרייה שמשתלטת על המדינה קבעה סטנדרטים חדשים למה אנשים מחפשים מהגלידה שלהם – לצד סטנדרט מחירים חדש. ואני דווקא לא ממתנגדי גולדה. כן, הגלידות שלהן מתוקות בקטע מוגזם וכן, קצת עצוב להבין שקונספט הגלידריה השכונתית מתפוגג לטובת הרשתות, אבל בסך הכל רף האיכות שקבעו די מרשים. אבל במקביל, קשה להתעלם מכמה שבגולדה מתאמצים להמציא את הגלגל מחדש, ולא באופן שיקדם את האנושות.

בגולדה אוהבים לכנות את עצמם "בוטיק טעמים", והם בהחלט סוחטים את המונח הזה עד סופו – רק לפני שנתיים כתבתי כאן על גלידות מיוחדות עם חטיפים (דוריטוס, תפוצ'יפס וצ'יטוס), וזה ממש רק טעימה קטנה מהרפתקאות הגלידה של גולדה. ועכשיו נדמה שהם חצו גבול מסוים, כי בשבועות האחרונים צץ טעם חדש בגוון צהוב זרחני, שמסתתר בין הטעמים בליווי שלט עם סימן שאלה. אני מניח ששלט ה-"שאל את המוכר" לא מספיק מוזר בשביל יציר הכלאיים החדש שיצרו במפעלי גולדה.

הצבע הצהוב המסתורי, כמו שבטח הבנתם מהכותרת, הוא שקדי מרק. יאפ, המאכל הכל-כך ישראלי הזה שהציל כמה ארוחות תפלות ושדרג כמה מרקים נהדרים. אני עצמי ביליתי לא מעט ארוחות בחדר אוכל קיבוצי שנשענו במלואן על שקדי מרק. זו באמת המצאה גאונית שמצליחה לצאת מהספרה הטבעית שלה (המרק שבשם) ולהפוך כמעט לחטיף נפרד בצבע צהוב ממכר. אבל מה לעזאזל הקשר לגלידה?

קשור או לא קשור, בגולדה חיברו את השניים ליצירת טעם פרובוקטיבי חדש, ואין שום ספק שאני חייב לטעום את המפלצת הזו. למעשה, ברור לי שזו הסיבה העיקרית שנוצר – לעורר סקרנות שמחייבת להגיע ולטעום, ועל הדרך לזכות ליחסי ציבור מאנשים סקרניים כמוני. אז כן, גם אני נפלתי בפח הזה, ולמרות שאני מודע לתרגיל, הוא עדיין עבד עלי. מעגל הרשע של הקפיטליזם, ניצחת אותי שוב.

>> גלידה עם שקדי מרק?! מה עוד ימציאו, חומוס עם רוטב פיצה?! אה, כן, וטעמנו גם את זה

אז השאלה המסקרנת מכולם היא האם הגלידה באמת בטעם שקדי מרק? שאלתי את המוכר, אבל הוא סירב להגיד (בטח לא ידע בעצמו, וכנראה שבגלל זה אין שלט "שאל את המוכר"). אז בקצרה, לא, זה ממש לא הטעם שלה. זו פשוט גלידה *עם* שקדי מרק. הטעם עצמו דווקא מתעתע, ואני משוכנע שלא לגמרי הצלחתי לשים את האצבע שלי (או הלשון) בדיוק על ההשראה לו, אבל אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת הייתי אומר שזו גלידת חמאה. יש בה גם מתיקות דומיננטית וטעם לוואי של וניל עמוק וגלידת מסטיק. אולי היה טעמי בננה (או יותר נכון, הטעם הבנני הדמיוני של סוכריות/חלב בננה), ואולי זו סתם היתה השפעה פסיכוסומטית של הצבע הצהוב הזה. כנראה שההגדרה הטובה ביותר היא שזו כמו גלידת במבה בלי טעמי בוטנים.

אבל למה הגלידה עצמה לא בטעם מרק? גלידה שקדי מרק של גולדה. צילום: מתן שרון

ואז יש את שקדי המרק. קשה לומר שהם משפיעים על הטעם של הגלידה (גם לימון כבוש לא היה מצליח להשפיע על טעמו של מאכל עם כל כך הרבה סוכר), אבל הם בהחלט מייצרים משחק מרקמי מעניין – הקראנץ' המאפיין שלהם מצליח להישמר גם מבעד ללחות הגלידה, כשהשכבה החיצונית טיפטיפה מתרככת, אבל המרכז נשאר פריך ולעיס כאילו נשפכו הרגע מהקופסה. אני מודה שאני לא חובב גדול של ללעוס את הגלידה שלי, מה שהופך את הגלידה הזו למעט מעצבנת ובעיקר מקפיאת שיניים, אבל הטעם המתעתע של הגלידה עצמה והעניין ששקדי המרק מוסיפים למכלול הפכו את הגלידה הביזארית הזו לחוויית אכילה מעניינת ומהנה. וכן, זה היה טעים, כי זו גלידה.

וגם אחרי החוויה המוזרה והסך הכל חיובית הזו, אני עדיין תוהה למה היה צריך את זה. חוץ מהפאבליסטי והסקרנות, האם יהיה מי שיחזור לבקש כדור שקדי מרק בפעם הבאה? האם הגלידה הזו תהפוך לפייבוריטית של ילד כלשהו, או למשהו מעבר לגימיק? כנראה שלא. כשכתבתי לפני שנתיים על גלידות החטיפים של גולדה, החמאתי להם על שהשתמשו בחטיפים כחומר גלם נוסף, ולא כהשראה לטעם מחורע לגלידה. גם הפעם ניסו להשתמש בחומר הגלם, רק שהוא לא הצליח באמת להקפיץ את החוויה הרבה מעבר למרקם נוסף, משהו כמו שוקולד עם סוכריות קופצות. זה כיף, אבל בסופו של דבר, אחרי שתנסו את הקוריוז הביזארי הזה פעם אחת, פשוט תחזרו לטעמים שכבר אהבתם.

גלידה שקדי מרק, בסניפי גלידה גולדה ברחבי העיר