אמנות? מיליון דולר: הגלריה הכי יפה בעיר שאף אחד לא מכיר

ארבע קומות של חללי תצוגה, חדרי ישיבות ומשרדים מכיל החלל החדש של גלריה עדן בשדרות רוטשילד. אין לה חזית לרחוב, ורק יודעי דבר מגיעים כרגע לבקר, אבל לא נראה שזה מפריע שם לאף אחד.

ביחס לעולם האמנות המקומי, פועלת גלריה עדן בסוג של יקום מקביל. היא לא מציגה תערוכות מתחלפות, לא מייצגת אמנים שמציגים במוזיאונים, לא משתתפת בצבע טרי. היא בעיקר מוֹכרת. ומוכרת המון. כמו שכבר ציינתי במהלך הריאיון עם הכוכב הגדול של הגלריה, גל יוסף, בשבוע שעבר הבנתי שאני בעצם לא מכירה את עולם האמנות המקומי על בוריו כמו שחשבתי. מסתבר שיש עוד לא מעט צרכני אמנות שאת האמנות שלהם צורכים ממקומות כמו גלריה עדן, שמבחינתי (וכנראה מבחינת סצנת האמנות המקומית בכלל) לא היו קיימות. עד עכשיו. 

גלריה עדן (צילום: יחסי ציבור)

גלריה עדן היא מפעל של איש אחד, או בעצם אישה אחת – קטיה קלימובסקי, ישראלית ממוצא צרפתי. מאז שהקימה את הגלריה הראשונה שלה בשנת 1997 במלון פנינת דן בירושלים ועד היום – כשיש לה 9 סניפים ברחבי העולם – היא הבעלים היחידה. בארץ מפעילה הגלריה שלושה חללים: החלל החדש ברוטשילד (שעבר מרחוב בן יהודה לפני כמה חודשים), ושניים קטנים יותר במלון הילטון בתל אביב ובמלון ממילא בירושלים. את רוב העסקים שלה היא עושה בעולם – בשני הסניפים הענקיים שלה במנהטן (אחד בסוהו, השני בשדרות מדיסון), וגם בלונדון, במיאמי, באספן קולרדו ובאי מיקונוס ביוון.

"רוב הפעילות שלנו נעשית בארצות הברית", מספר גיא מרטינובסקי, מנכ"ל הגלריה ובן זוגה של קטיה. "אנחנו פה כי אנחנו ציונים ואוהבים את הארץ, אבל אנחנו עובדים פה די בשקט. בלי פרסום ובלי יחסי ציבור". הגלריה עובדת עם ארסנל של כ-15 אמנים, רובם עובדים איתם באופן אקסלוסיבי במשך שנים רבות. בכלל, המילה "אקסקלוסיבי" נזרקת לחלל האוויר לא מעט פעמים במהלך השיחות בגלריה – מה שמסביר אולי – במילה אחת, את ההבדל המרכזי בינה לבין גלריות תל אביביות אחרות.

גלריה עדן (צילום: יחסי ציבור)

גלריה עדן לא פונה לאנשים שעוקבים אחרי הסצנה המקומית המתפתחת, לאלה שמבקרים בתערוכות במוזיאונים ובחללי האמנות העצמאיים, לאלה שרוכשים במכירות התרמה ומשתתפים בהד-סטארטים של אמנים. היא פונה לאנשים שרוכשים מותגי יוקרה, או אם תרצו "לאקז'רי" (עוד מילה שנזרקת פה לא פעם). אותה הרוח מפעמת גם ביצירות האמנים שהגלריה מייצגת – עבודות גדולות עם המון צבעים (הדבר שהגלריה מתגאה בו יותר מהכל), פרפרים, פרחים, אבני סברובסקי, דמויות מצוירות מתרבות הפופ.

גלריה עדן (צילום: רעות ברנע)

האמנים, ישראלים ובינלאומיים, הם כאלה שמוכרים במחירים של בין 20 ל-200 אלף דולר לעבודה – סכומים בהחלט מכובדים, בטח כשמדובר באמנות ישראלית. העבודות של אותם האמנים בדיוק נמכרות בכל סניפי הגלריה בעולם, ואולי שמות כמו דורית לוינשטיין או יואל בן הרוש לא אומרים לכם הרבה, אבל כמה אמנים ישראליים יכולים להגיד שהם מציגים במקביל בלונדון, ניו יורק ומיאמי?

"בארץ מסתכלים עלינו בעין קצת יותר ביקורתית מאשר בחו"ל", אומר מרטינובסקי. "אומרים שמה שאנחנו מציגים זה לא באמת אמנות כי היא צבעונית מדי. בעולם, לעומת זאת, פורשים בפנינו שטיח אדום. בכריסטי'ס וסותבי'ס מכירים אותנו היטב, ואספנים מכל העולם, כאלה שקונים יצירות של בסקיאט או פולוק, מגיעים אלינו וקונים יצירות של דורית לוינשטיין". 

גלריה עדן (צילום: יחסי ציבור)

הייתם רוצים להיות יותר מעורבים בשיח המקומי?
"אנחנו עסוקים בעשייה שלנו. בטח שהיינו שמחים לעבוד ולייצר שיתופי פעולה עם מוזיאונים בארץ. בעולם כבר יש מוזיאונים שפנו אלינו לא פעם, וגם בארץ אני חושב שזה יקרה בשנים הקרובות, כי האמנים שלנו הופכים להיות מרכזיים יותר ויותר ואי אפשר להתעלם מהם. אנשים קונים את היצירות שלהם כי הן מרגשות אותם". 

גלריה עדן (צילום: רעות ברנע)

לחלל החדש בשדרות רוטשילד נכנסה הגלריה לאחר חיפושים ארוכים לאיתור לוקיישן תל אביבי חדש.  "חיפשנו במשך המון זמן מקום ראוי לאמנות ברמה שאנחנו רוצים להציג. אנחנו מוכרים להמון ישראלים, אבל איכשהו הלקוחות הישראלים הכי גדולים שלנו קנו מאיתנו עד כה דווקא בחו"ל", מספר מרטינובסקי. "הבניין הזה הוא בניין לשימור מחמיר והוא אחד הבניינים הכי ותיקים בתל אביב. הוא מאפשר לנו תצוגה של הרבה מאוד עבודות. אבל יש לזה מחיר – אין לנו חלון ראווה והגלריה פרושה על פני כמה קומות. זה לא המודל שלנו בשום מקום אחר בעולם. אבל אנחנו מדינה קטנה, ואנחנו בטוחים שרוב האנשים שיכולים ורוצים לקנות אמנות או לראות אמנות מהסוג הזה יגיעו לפה במהלך השנה-שנתיים הקרובות. אין הרבה חללים כאלה בארץ. אם לא היינו ישראלים, אולי היינו פותחים קודם כל בסינגפור או במילאנו, ועם אותה השקעה היינו מוכרים הרבה יותר. אבל כאמור, זו ציונות".