גמביט המלכה: בלי נבלים, עם פטריוטיות אמריקאית וייחודיות

מתוך גמביט המלכה
מתוך גמביט המלכה

בת' הנחושה היא גיבורה מושלמת לימינו אנו ומובילה סדרה עם גוון פמיניסטי שאינה מציגה את הגברים כאויבים של הנשים. במקום עם נבלים, היא בעיקר מתמודדת עם עצמה ועם מורשת חוסר היציבות הנפשית שהותירה לה אמה

9 בנובמבר 2020

מי היה חושב שסדרה על שחקנית שחמט, ללא כוכבים גדולים וללא גלגל עזר של סיפור אהבה, תהפוך לסדרה שכולם זוללים? נכון, בימי הקורונה הרעב גדול וכולם כבר ראו את "אמילי בפריז", אבל יש עוד דברים על המסך, לא? ומדוע בכלל לקשור את שתי הסדרות, כמו שעשו לא מעט כותבים? הרי מעבר לכך שבשני המקרים מדובר בגיבורה צעירה שזוכה להצלחה בתחום שבו בחרה, אין ביניהן דמיון של ממש. ועדיין נראה שהתזמון הפך את הסדרה הפסאודו-פריזאית למעין מקפצה לסדרה הפחות אופנתית, שנתפסת כ"אמילי בפריז" לאנשים חושבים.

איזה מתח: כשסרט בן 80 שנה מנצח את נטפליקס

הדבר הכי יוצא דופן ומרומם לב ב"גמביט המלכה" הוא העובדה שלאורך שבעת פרקי הסדרה אין ולו נבל אחד. אף בריון מיזוגן או כלבתא קנאית לא מנסים לעצור את הגיבורה בדרכה לכיבוש עולם השחמט בשנות השישים של המאה שעברה. זו רק היא עצמה שעומדת בדרכה לצמרת וזורה מכשולים לרגליה. הפרק הראשון מתרחש בבית יתומות, אתר ששולח אותנו הישר לצ'רלס דיקנס ולפרנסס הודג'סון ברנט. אבל שלא כמו בספריהם, מנהלת המוסד אינה סדיסטית, והשרת הקודר במרתף (ביל קמפ הוותיק והטוב) אינו זומם מזימות פדופיליות, אלא מלמד את בת' הקטנה לשחק שחמט, ומתווה את עתידה, בלי לצאת מהמרתף. הטריילר לסדרה:

בהמשך הסדרה, המשפחה שמאמצת אותה רחוקה מלהיות אידיאלית, אבל גם האב שנטש את אשתו השתיינית אינו מתעמר בילדה. וכשבת' נרשמת לטורניר השחמט הראשון שלה, שני העלמים החנונים בשולחן הרישום ספקניים כלפי הצעירה חסרת הניסיון ועתירת הביטחון. אך מהניצחון הראשון שלה ואילך, היא מקבלת רק תמיכה מעמיתיה הגברים, ואותם שני עלמים הופכים למעריציה הגדולים ביותר.

בת' הנחושה והלא מתנחמדת (במובן זה היא דומה לקטניס אוורדין, גיבורת "משחקי הרעב") היא גיבורה מושלמת לימינו אנו. היא מובילה סדרה עם גוון פמיניסטי שאינה מציגה את הגברים כאויבים של הנשים. האופן שבו כמה מהם מתגייסים לעזרתה, פשוט משום שהם מעריכים את כשרונה, ובלי שעינם תהיה צרה בהצלחתה, עושה טוב על הלב.

"גמביט המלכה" מבוססת על ספר מאת וולטר טוויס שיצא לאור ב-1983, שנה לפני מותו של הסופר. ספרו הראשון מ-1959 הגיע לקולנוע הרבה יותר מהר – "The Hustler" ("אדי פלסון"), בכיכובו של פול ניומן, נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של שנות השישים. גם ספרים אחרים של טוויס, "האיש שנפל מכוכב אחר" ו"צבע הכסף", הגיעו למסך די מהר וזכו לתהילה. אז למה לספר על השחמטאית זה לקח כמעט ארבעים שנה? לפי ויקיפדיה, במהלך השנים דווקא היו כמה ניסיונות לעבד אותו למסך הגדול, ואפילו דובר על כך שזה יהיה פרויקט הבימוי הראשון של הית' לדג'ר, עם אלן פייג' בתפקיד בת', אלא שמותו בטרם עת סתם את הגולל על התוכנית.

מתוך גמביט המלכה
מתוך גמביט המלכה

"גמביט המלכה" שאב מניסיונו של טוויס כשחמטי חובב, ומעניין לראות את הקשר בינו לבין "The Hustler". שני הספרים מספרים על גיבורים בעלי כשרון יוצא דופן בתחום תחרותי, וכמו אדי – שחקן ביליארד שאופיו האימפולסיבי הוא הטרגדיה שלו – גם בת' מתמודדת בעיקר עם עצמה ועם מורשת חוסר היציבות הנפשית שהותירה לה אמה.

אניה טיילור ג'וי ("אמה") אינה שחקנית מגוונת במיוחד, אבל תוויה המחודדים, שמעניקים לה חזות של ציפור, בתוספת שיער שנצבע לכתום, תורמים לנוכחותה הייחודית בתפקיד הגאונה האובססיבית. איילה ג'ונסטון, המגלמת את בת' בילדותה, מרשימה אף יותר. הדמות הכי מעניינת ונוגעת ללב בסדרה היא דווקא זו של אמה המאמצת, בגילומה הנהדר של מריאל הלר (הבמאית של "האם אי פעם תסלחי לי?"). מעקרת בית זנוחה ושתיינית, עלמה הופכת לאמרגנית שתיינית, שרוכבת על הצלחת בתה לחיים מסעירים יותר. אף שאינה מספקת לה מודל של אמהות יציבה, היא מעניקה לה חברות ואהבה, ויפה לראות את דמותה מתעוררת לחיים.

יוצר ובמאי הסדרה, סקוט פרנק, ביים עבור נטפליקס גם את "חסרי אלוהים". כאן הוא שב לעבוד עם סטיבן מייזלר, הצלם של המערבון ההוא, ונראה שהשניים השקיעו הרבה מחשבה במראה של היצירה. הגוונים העמומים של סרט מימי המלחמה הקרה והקומפוזיציות המוקפדות תורמים רבות לחוויה של הסדרה כיצירה ייחודית ובעלת משקל, אף שבבסיסה יש נרטיב אמריקאי פטריוטי וסוחף של ניצחון כנגד כל הסיכויים.

4.5 כוכבים