גאווה בדרום תל אביב? דיור בר-השגה הוא סוגיה להט"בית

עשרה דגלי גאווה, ועוד אחד מאחורי העץ. שכונת פלורנטין בדרום תל-אביב, יוני 2021 (צילום: אורי וולטמן)
עשרה דגלי גאווה, ועוד אחד מאחורי העץ. שכונת פלורנטין בדרום תל-אביב, יוני 2021 (צילום: אורי וולטמן)

הניראות הלהט"בית בדרום העיר מסמנת את הג'נטריפיקציה שמשתוללת בשכונות, אבל זה לא חייב להיות משחק סכום אפס שבסיומו כולנו נזרק מתל אביב. נפגעי המצב הקיים - כולנו בעצם - צריכים להתארגן ולתבוע מהעירייה מדיניות דיור אחרת \\ טור דעה

כמדי חודש גאווה, גם השנה מתמלא המרחב הציבורי בתל-אביב בצבעי הגאווה. אחד הגילויים המשמחים של הניראות הציבורית של הקהילה הגאה מתבטא באנשים פרטיים – יחידים, זוגות, משפחות – שתולים דגל גאווה על חלון ביתם או במרפסת. אחרי תקופה ארוכה בה מציאות של רדיפה, פחד, הסתרה ובושה הייתה מסלול החיים העיקרי עבור להט"בים, ההצהרה "אנחנו פה!" המגולמת בתליית דגל גאווה על הבית, ממשיכה להיות קריאת תיגר נחוצה נגד מציאות של אפליה. 

הליכה ברחובות העיר,והתבוננות בדגלי הגאווה התלויים על דירות שונות במרחב הציבורי, מזמינה אותנו לשאול שאלות על אודות דפוסי המגורים של הקהילה הגאה בעיר, ואיך אלה מעוצבים על-ידי הכלכלה הפוליטית העירונית ובתורם – עוזרים לעצב אותה. תובנה אחת שתצפית כזו – הגם שהיא סובייקטיבית – יכולה ללמד אותנו, היא השיעור הגבוה של ניראות להט"בית בחלק משכונות הדרום של תל-אביב – דוגמת נווה שאנן, פלורנטין, שפירא – ביחס לחלקים אחרים של העיר. הניראות הזו קשורה בתהליכי הג'נטריפיקציה העוברים על שכונות אלה. 

"ג'נטריפיקציה" היא תהליך חברתי וכלכלי המתרחש בשכונות ובאזורים אשר סובלים מהזנחה עירונית מתמשכת ומתת-תיקצוב של העירייה, ושמאוכלסים ברובם על-ידי תושבים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. פעמים רבות שכונות אלה הן יעד מגורים אטרקטיבי עבור אוכלוסיות מסוימות מקרב שכבות הביניים, שמצבן הכלכלי טוב מהממוצע בשכונה. כך מותנע תהליך – המתנהל בחסות כוחות השוק ולרוב בגיבוי מוסדות השלטון המקומי – המביא לשינוי באופי השכונה ותמהיל בתי-העסק הפועלים בה, לשינוי במפת השכירות והבעלות על דירות באזור ובסופו של דבר לשינוי גם בהרכב האוכלוסייה שיכולה לאפשר לעצמה להתגורר שם.

שבעה דגלי גאווה, ועוד אחרי מאחורי העץ. שכונת נווה שאנן בדרום תל-אביב, יוני 2021 (צילום: אורי וולטמן)
שבעה דגלי גאווה, ועוד אחרי מאחורי העץ. שכונת נווה שאנן בדרום תל-אביב, יוני 2021 (צילום: אורי וולטמן)

לכניסה של יחידים וזוגות ממצב סוציו-אקונומי בינוני או בינוני-גבוה אל תוך מגורים בשכונה במצב סוציו-אקונומי נמוך יש השפעות על התנודה במחירי השכירות באזור. בעלי-דירות המזהים ביקוש – יעלו מחירים. לעיתים, באופן שיקשה על המשך המגורים שם בשכירות של תושבים ותיקים, שהתגוררו בשכונה זמן רב ושילמו שכר דירה נמוך (בהלימה עם השירותים העירוניים הגרועים שקיבלו מהעירייה ובהתאם לביקוש הנמוך שהיה קיים בעבר למגורים שם). קבלנים וכרישי נדל"ן שחשים ששכונה מסוימת "הופכת אופנתית", יפעלו להרוס בניינים ישנים בשכונה (לעיתים, תוך דחיקה החוצה של הדיירים המוחלשים המתגוררים בהם, בשיטות שונות) כדי להקים תחתם בניינים חדשים ויוקרתיים ולמכור בהם דירות מרווחות למי שידם משגת. 

בכתבה ב"גרדיאן" הבריטי על הקשר בין להט"ב לבין ג'נטריפיקציה מכונים גברים הומואים בכינוי הפרובוקטיבי "פלוגות הסער של הג'נטריפיקציה". מתברר שחוקרי עירוניות שונים מעריכים כי בערים מערביות גדולות, להט"ב – ובמיוחד גברים הומואים – ממלאים תפקיד משמעותי בהנעת השלבים הראשונים של תהליכי ג'נטריפיקציה בשכונות מוחלשות. מהם המאפיינים שמאפשרים את התופעה הזו? לזוג גברים יש, לרוב, הכנסה חודשית גבוהה מאשר זוג סטרייטי (גברים משתכרים בממוצע יותר מנשים בגלל האפליה המגדרית) ופחות ילדים מהממוצע, ולכן ההוצאות החודשיות הן שונות. לדוגמה, אפשר להשקיע יותר כסף ברכישת דירה באחת משכונות הדרום, כי אין צורך להשקיע סכומי כסף גבוהים בהוצאות הגדולות הכרוכות בטיפול בילדים (פעוטון, צהרון, וכו').

זאת ועוד, גברים הומואים, בממוצע, חיים יותר בגפם או בזוגיות-ללא-ילדים מאשר הטרוסקסואלים, ויש לכך משמעות מבחינת הנכונות לעבור להתגורר בשכונות מוחלשות ועניות, למרות ההזנחה העירונית, המתבטאת במחסור בתשתיות (כמו מסגרות לילדים או גינות שעשועים) או בהיעדר ביטחון אישי. לפיכך, במספר רב של ערים בעולם, היו גברים הומואים חוד-החנית של תהליכי ג'נטריפיקציה. הסוציולוג אמיר גאזיאני, בספרו "There Goes the Gayborhood", מנתח את המפגש בין קהילת להט"ב לבין העיר, ואת הדפוסים המשתנים של דיור בקרב להט"ב בארה"ב. ממחקר שערך, עולה כי באזורים בהם שיעור משקי-הבית המורכבים משני גברים עומד על למעלה מ-1% מהאוכלוסייה, מתועדת עלייה של 14% במחירי הדיור.

ג'נטריפיקציה להט"בית בשכונת מלאסאנה הרב-תרבותית במדריד (צילום: שאטרסטוק)
ג'נטריפיקציה להט"בית בשכונת מלאסאנה הרב-תרבותית במדריד (צילום: שאטרסטוק)

כך, דגלי הגאווה הנתלים במרפסות ובחלונות בשכונות המוחלשות בשולי הערים הפכו במקרים רבים לתמרור אזהרה: "סכנה, כאן מעלים מחירי שכירות!". אבל הג'נטריפיקציה רעה לכולנו. עליית מחירי הדיור בשכונות הדרום גם דוחקת החוצה את התושבים הוותיקים, המוחלשים, שחיו בהן עד כה, וגם מייצרת עליית מחירי דיור בעיר כולה. אם עיריית תל אביב-יפו לא תפסיק לפרוש שטיח אדום בפני כל "יזם נדל"ן" המבקש להרוס בניין ישן, תוך פינוי תושביו, כדי להקים תחתיו מגדל יוקרה, אז בקרוב איש מאיתנו – להט"ב או סטרייט – לא יוכל להמשיך לחיות בעיר הזו.

תל אביב-יפו נמצאת על מסלול מהיר להפוך לעיר לעשירים בלבד וזו בשורה רעה עבור הרוב הגדול של האנשים, ובפרט עבור להט"ב, שיש סיבות ספציפיות מדוע רבים מאיתנו בוחרים להעתיק את מקום מגורינו דווקא לפה. התופעה של הגירת להט"ב הרחק מהעיירה, מהכפר, מהקיבוץ, מהמושב, ואל הערים הגדולות – כאשר בישראל זו בעיקר תל אביב – אינה מפתיעה. בערים גדולות אנחנו יכולים למצוא בני-זוג קבועים ומזדמנים. בערים גדולות יש די מאיתנו כדי לאפשר פתיחת עסקים ברי-קיימא המשרתים אותנו כקהל לקוחות ייעודי.

עבורנו כלהט"ב, היכולת להתגורר בעיר גדולה ואנונימית, שבה מעגלי החיים השונים שלנו (הלימודים, העבודה, המשפחה, השכנים) אינם חופפים – היא במקרים רבים תנאי הכרחי על מנת לייצר מרחב של פרטיות ושל תחושת עצמי, המאפשר לחיות חיים שבמרכזם נטייה מינית שאינה הטרוסקסואלית או זהות מגדרית שאינה סיסג'נדרית. מבחינה היסטורית, הופעתה של קהילת להט"ב מודרנית הייתה קשורה בד בבד עם צמיחתן של הערים הגדולות. לכן האופן שבו משבר הדיור מתבטא בעיר תל אביב, פוגע באופן ספציפי בקהילת להט"ב, שעבור רובה נחסמת הדרך להתגורר בעיר. ומשום כך, הצורך לפתור אותו – למשל, באמצעות מנגנונים עירוניים של דיור בר-השגה ודיור ציבורי – זהו אינטרס להט"בי. 

להט"ב בתל אביב. העירייה היא חלק מהבעיה וחלק מהפתרון (צילום: שאטרסטוק)
להט"ב בתל אביב. העירייה היא חלק מהבעיה וחלק מהפתרון (צילום: שאטרסטוק)

חשוב לציין, שכאשר אנחנו מנתחים באופן ביקורתי את התופעות הללו ואת השפעותיהן, המטרה אינה  לבוא בטענות אישיות אל מישהו באופן פרטי, אלא קודם כל להפנות אצבע כלפי מדיניות השלטון – במקרה הזה, עיריית תל אביב-יפו – ולדרוש שינוי. לבוא בטענות אל מישהו על רקע הזהות שלו ("למה נולדת גבר?") או לפסול אדם בשל הנסיבות בהן גדל ("נולדת במרכז הארץ להורים משכילים, ולכן גם אתה רכשת השכלה ועכשיו השתלבת בהייטק. אתה אדם רע") – זו לא נקודת מוצא מוצלחת לפוליטיקה של שינוי חברתי. 

מה שדרוש הוא לארגן את כלל נפגעי המצב הקיים, על מנת להפנות דרישות למוסדות הפוליטיים בעיר. שהרי עבור הרוב הגדול של האנשים החיים בתל-אביב-יפו, להט"ב וסטרייטים, דרושה מדיניות דיור אחרת, המחויבת לספק פתרונות דיור חברתיים המשרתים מגוון אוכלוסיות ומאפשרים מגורים בעיר גם למי שאיננו עשיר. מדיניות דיור פרוגרסיבית היא כזו המחלישה או מנתקת את הקשר בין דיור לבין כלכלת השוק והיא נהוגה במקומות רבים בעולם. רק השבוע, נפלה ממשלת שוודיה בהצבעת אי-אמון בפרלמנט, משום שביקשה לנקוט בצעד שרבים מהשוודים סבורים שהוא פשוט בלתי-מתקבל על הדעת – לאפשר קביעה של מחירי שכירות בהתאם להיצע-וביקוש בשוק, במקום באופן מפוקח ומוגבל המונע התייקרות תלולה. באמסטרדם ובערים אחרות בעולם יש מלאי דירות בבעלות העירייה, כולל במרכז העיר, המוצעות לשכירות באופן זול, וגם פיקוח עירוני על מחירי השכירות בדירות שבבעלות פרטית.

בניין העירייה בצבעי דגל הגאווה (צילום: יפעת מור)
בניין העירייה בצבעי דגל הגאווה (צילום: יפעת מור)

יישום מדיניות דיור דומה בידי עיריית תל-אביב-יפו תאפשר לאנשים לעבור לגור בשכונות דרום העיר בידיעה שהם לא דוחקים אוכלוסיה מוחלשת מהבתים שלהם. יישום מדיניות דיור פרוגרסיבית גם תבטיח שהתופעה המתרחבת של ניראות להט"בית בדרום תל-אביב לא תהפוך למשחק סכום אפס, שבסופו כולנו ניזרק החוצה מהעיר – להט"בים וסטרייטים כאחד – לטובת מגדלי יוקרה לעשירים בלבד. משום כך, מדיניות כזו היא באינטרס של הרוב וכשנארגן את הרוב הזה סביב תביעות המשרתות את האינטרסים שלו – יהיה לנו את הכוח לחולל את השינוי בו אנו מעוניינים.

תל-אביב-יפו יכולה להיות עיר שיש בה דיור בר-השגה, שבה זוגות יכולים להצליח לרכוש דירה, ושבה צעירים יכולים לגור בשכירות בלי למרוט את שיערות הראש מרוב ייאוש. זה דורש תכנון עירוני המתעדף צרכים של אנשים במקום רווחים של קבלנים, ושמוכן להתערב בשוק הפרטי ולהציב לו גבולות. וכשנהיה עיר כזו, היא תהיה מקום טוב לכולנו. עיר שנוכל להיות גאות וגאים בה.

אורי וולטמן הוא פעיל למען שחרור להט"ב וחבר בהנהגת תנועת "עומדים ביחד نقف معًا"