הגרין ניו דיל של המחנה הדמוקרטי הוא הכל חוץ משמאלני
התוכנית הישראלית שהוצגה אתמול ראויה לציון, אבל היא לא מדברת על טיפול במשבר האקלים בישראל, לא מטפלת נכון בעניין הבנייה וקורצת אך ורק למעמד הבינוני - ובזה חטאה הגדול
הגרין ניו דיל הישראלית שפירסם אתמול (שלישי) המחנה הדמוקרטי הוא תוכנית שאפתנית וראויה לציון במערכת הבחירות הנוכחית שמתעלמת לגמרי מנושאי סביבה, אבל היא לא מחדשת, לא אפויה וממחזרת סיסמאות ירוקות משנות ה-90 במקום להביט אל העתיד המשתנה במהירות. ובעיקר – היא לא שמאלנית.
התזמון של פרסום התוכנית מעניין במיוחד, על רקע מחאת החניות הקטנה שפרצה בשבועות האחרונים בתל אביב. הכל התחיל בהכרזה דרמטית של העירייה ש"תל אביב היא לא עיר למכוניות" ונגמר די מהר בהתקפלות מול מחאת תושבים קולנית. את מחאת ה"בעד מכוניות והזכות לחניה חינם" הוביל, למרבה ההפתעה, איש שמאל פרוגרסיבי מובהק ומועמד לכנסת מטעם המחנה הדמוקרטי, יריב אופנהיימר. חלפו יומיים מאותה מחאה מהירה ומוצלחת באופן תמוה, ואותו מחנה דמוקרטי מפרסם עתה את הגרין ניו דיל הישראלית, תוכנית שאפתנית לדה-פחמון (Decarbonisation) של הכלכלה הישראלית ועיקרה מעבר ל-100% אנרגיות מתחדשות עד שנת 2050, עם יעד ביניים שאפתני של 37% ב-2030, כששאר הנושאים עוסקים בתחבורה, פיתוח עירוני, מיסוי ושינויים בהרגלי הצריכה היומיומיים.
>> למתחם משבר האקלים של Time Out
התוכנית, בדומה לתוכניות דומות שפורסמו בעולם ובראשן התוכנית שמקדמת בארצות הברית חברת הקונגרס אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, אינה מהווה מסמך מחייב המומלץ לאימוץ אלא יותר חזון, והחזון שמציגים במחנה הדמוקרטי הוא די סטנדרטי וכולל רבים מהרעיונות שהוצעו בישראל בשנים האחרונות – אגרות גודש, מס פחמן ורכבים חשמליים, יחד עם רעיונות לא מפותחים – לדוגמה, האם ההשקעה באנרגיה ירוקה מסובסדת או לא? זאת לצד רעיונות די רדיקליים עם היתכנות בעייתית כמו איסור על כניסת רכבים במרכזי ארבעת הערים הגדולות – יעד שלא הושג עדיין באף עיר בינונית או גדולה בעולם, או צמצום צריכת בשר – איך ובעזרת אילו אמצעים נכפה את זה?
נושא חשוב שמעלה התוכנית הוא הפיתוח העירוני, וטוב עשו מחברי התוכנית שקשרו את משבר הדיור עם משבר האקלים. אבל גם כאן מוצגות גישות פשטניות וישנות ולא תוכנית חדשה או נועזת. "בנייה לגובה תוך חיזוק מרכזי הערים" זו סיסמה ממוחזרת שאינה עומדת באתגרי התכנון העכשווי: כבר היום בונים לגובה ברבים מערינו, אבל אופי הבנייה – מגדלים רבים במרחקים רבים זה מזה ללא קישוריות לקרקע – כבר ידוע בבירור ככזה שאינו מייצר עירוניות טובה. למעשה, השוק נדחף לבנייה לגובה מכיוון שזאת נתפסת כ"יוקרתית" יותר ומאפשרת מחירים גבוהים יותר. כדי לאפשר צפיפות ולתמוך בחיי קהילה לוקליים, מטרה ברת קיימא מהמעלה הראשונה, עוברים היום לתכנון של בניה מרקמית עם מעט גובה פה ושם, כזאת שיכולה לייצר צפיפויות גבוהות יותר ולהכיל טוב יותר הליכה ברגל ותחבורה ציבורית.
מה שבעיקר חסר בתוכנית, ובזה היא נבדלת מאוד מהגרין ניו דיל האמריקאית, היא חוסר ההבנה לגבי הקשר ההדוק בין הנושאים החברתיים-כלכליים לבין סביבה ומאבק בשינוי האקלים
בגדול, השאלה היא איפה בונים ומה בונים. האם בונים צפוף, מעורב ומרקמי ליד תחנות רכבת כבדה וקלה, או שממשיכים לבנות פרברים בשחקים כמו אלה שכבר היום מקשטים את פתח תקווה ונתניה. אין בגרין ניו דיל הישראלית התייחסות לחוסר הסביבתיות (וההגינות) הטמונה בתוכניות כגון פינוי בינוי שמייצרות פסולת בניין בכמויות גדולות, מדירות אוכלוסיות חלשות ממרכזי ערים ופוצעות ללא התחשבות מרקמים עירוניים.
יחסית לתוכנית המבקשת להתייחס לסכנות הטמונות במשבר האקלים, אין בה כלל התייחסות לפעולות להכלת משבר האקלים. אין בה התייחסות לתכנון עירוני רגיש למים, כדי לשמר מים ואנרגיה, למנוע הצפות ולשקם את אקוויפר החוף המזוהם. אין בה הנחיות לפעולות כתגובה לעליית פני הים בעשורים הקרובים, כמו גם הנחיות לפעולות למניעת מידבור מבאר שבע צפונה, אחת הסכנות המיידיות הצפויות לישראל בשנים הקרובות.
מה שבעיקר חסר בה, ובזה היא נבדלת מאוד מהגרין ניו דיל האמריקאית, היא חוסר ההבנה לגבי הקשר ההדוק בין הנושאים החברתיים-כלכליים לבין סביבה ומאבק בשינוי האקלים. בראש צוות הגרין ניו דיל האמריקאית נמצאת ריהאנה גאן-רייט, ילידת שיקגו ובוגרת תוכנית רודס היוקרתית באוקספורד למדיניות חברתית, והיא שמה דגש מיוחד על תקשורת ושיתוף פעולה עם אוכלוסיות חלשות בארצות הברית, שהן הסובלות העיקריות מפגעי האקלים, יהיו אלה חקלאים הסובלים מבצורות או ערים בינוניות ללא תקציב גבוה כמו יוסטון וניו אורלינס שחוו אסונות אקלימיים קשים בשנים האחרונות.
אין צדק אקלימי
המחנה הדמוקרטי מציג תוכנית שהיא בעיקרה טכנוקרטית או לא ישימה, שנועדה לסבר את אוזנו של המעמד הבינוני הדואג ממשבר האקלים המשתקף לו בפייסבוק. אין בה "צדק אקלימי" כפי שדורשות תנועות סביבתיות ברחבי העולם. ואין מה להתפלא מכך, הרי המחנה הדמוקרטי מניף את הדגל הבורגנות הליברלית, ולא את זה החברתי. הרי מהצפות הולכות וקשות בתל אביב, כמו גם מזיהום אוויר, סובלות בעיקר שכונות הדרום, כגון שכונת הארגזים המוצפת קשה בכל שנה. את השכונה הזאת הם היו לבטח רוצים לפנות לטובת תוכנית פינוי בינוי, שממנה ירוויח בעיקר יצחק תשובה.
שימוש באנרגיה סולארית נפוץ מאוד בקרב הבדואים בנגב שאינם מחוברים לחברת החשמל, אך הרשויות מתעמרות בהם על ידי החרמת הפאנלים. את אותם בדואים ניתן גם לרתום להובלת המאבק לעצירת המידבור, אבל המדינה בוחרת לא להכיר בהם ובכפריהם, להרוס אותם ולבנות ישובים חדשים, פרבריים וזוללי משאבים במקומם.
השאלה האחרונה היא מאיפה יגיע הכסף. בתוכנית אין התייחסות אחת לפן הסוציאלי המובהק של גדילת שוק העבודה בעבודות חדשות מתגמלות ובריאותיות יותר למעמד הבינוני-נמוך. ראשי המחנה הדמוקרטי גם לא מעיזים לטעון שכדי לממן תוכנית זו צריך לקחת את הכסף ממקומות אחרים (שזו המהות של ניו דיל – זו תוכנית תמרוץ ממשלתית). הם רוצים תוכנית במסגרת כוחות השוק כפי שמטיפה לנו מפלגת זהות. מי יעז לגעת בתקציב המדינה? המועמד הדמוקרטי לנשיאות ברני סנדרס תומך בפירוש בכך שהתקציב הדרוש למלחמה באקלים – ודרוש כסף רב – יגרע ישירות מתקציב הצבא, מה שלשמאל הגנרלי לעולם לא יהיה אומץ להציע. לכן אל לנו להתפלא כל כך מהניתוק שמפגין אופנהיימר במלחמתו על הזכות להחנות את מכוניתו בעירו. לפוליטיקאים ליברלים בעיני עצמם אבל חסרי ראיית מציאות גדולה ובסיס אידיאולוגי רחב וקשיח, המבוסס בכנות על עקרונות שמאל של שיוויון וצדק, אין יכולת להמריץ את ההמון ולעשות שינוי אמיתי. הם רוצים חניה נוחה ליד ההמבורגר הטבעוני החדש.