בגיל 66, לג'רי סיינפלד כבר לא אכפת. אתם יכולים להתעצבן עד מחר

"מה עוד מעצבן בעולם, חוץ מהכל?"; "אף אחד לא אוהב להיות בשום מקום"; "נכון הגיע לכם עד כאן עם הזולת?" – אלו הם שלושה משפטים מייצגים במיוחד מספיישל הסטנדאפ החדש של ג'רי סיינפלד, והם כולם נאמרים לפני שהוא בכלל מגיע לדקה ה-20. סיינפלד אמנם תמיד היה נרגן, זעפן וקוטר – הוא עשה מזה קריירה מדהימה (עם לא מעט עזרה מלארי דיוויד, שהיה, כמובן, הנרגן הגדול מאחורי הקלעים) – אבל במופע החדש שלו עבור נטפליקס, "23 שעות לשרוף", משהו השתנה. כבר לא אכפת לו. העולם באופן סופי על הזין שלו. וזה פשוט מעולה.

הקומדיה של ג'רי סיינפלד תמיד שיחקה על הגבול הדק שבין להיות "האיש הרע" ללהיות "אחד מהחבר'ה". להיות במיינסטרים, להיות אהוב הקהל, להיות קול ההגיון – כל אלה תמיד הלכו יד ביד עם הדמות הקטנונית והנקמנית שלו (יותר בסדרה מאשר בסטנדאפ). אבל הסיינפלד המיליונר, אולי מיליארדר (950 מיליון דולר, אומרות הערכות עדכניות מהאינטרנט), כבר מזמן לא יכול להיות אחד מהחבר'ה. זה היה ברור עוד מ"קומיקאים במכוניות שותים קפה", שספגה לא מעט עלבונות: סיינפלד זחוח, סיינפלד לא מקשיב למרואיינים שלו, סיינפלד יותר מדי אוהב את צי מכוניות היוקרה שלו. עכשיו, הכל נכון. סיינפלד הספק-מיליארדר כבר לא באמת יכול לייצג את התסכולים הקטנים של העם. אבל, כפי שהוא קובע בתחילת הספיישל, "החיים של כולם גרועים. החיים שלכם גרועים. החיים שלי גרועים – טוב, אולי קצת פחות משלכם". הוא עשיר, הוא לא מאושר ולא אכפת לו מה אתם חושבים על זה. למרבה המזל, הוא עדיין ממש, ממש מצחיק.

יכול להיות שהוא אפילו לקח ללב חלק מהנאצות נגד "קומיקאים במכוניות" (שהשתפרה מאוד בעונות המאוחרות שלה). כך או כך, סיינפלד מעולם לא נכנס בכזו טוטאליות לנעליים של האיש הרע. זו טרנספורמציה שהבזיקה לראשונה כשגילם גרסה צינית ומנוכרת של עצמו באחד מפרקי העונה הרביעית של "לואי". תמיד ידענו שסיינפלד מבריק בתור שמוק מפונק וחסר מעצורים, אבל זה היה דבר אחד לקבל את השמוק הזה כשהוא מסתפק בדירה צנועה יחסית בניו יורק (בטח בתחילת הניינטיז, אז דירות בניו יורק לא היו מה שהן היום), וזה דבר אחר לגמרי לקבל את השמוק הזה עם גיבוי של מיליארד דולר.

אז כן, אפשר לראות את הספיישל החדש של סיינפלד ולהתעצבן: מה הוא מנפנף בכסף שלו, למה הוא כל כך חוגג את המיזנטרופיה שלו, למה הוא כזה זחוח. ובכן, הוא תמיד היה זחוח והוא תמיד היה מיזנטרופ, ולגבי העובדה שהוא איש עשיר שלא מתבייש בכך – דווקא יש בזה כנות יפה. בספיישלים האחרונים טרום הנפילה הגדולה של לואי סי.קיי הייתה איזו סתירה מציקה (והיא הציקה כבר אז, זאת לא חוכמה בדיעבד) בין מה שידענו על ההצלחה הבינלאומית של האיש הזה להתעקשות שלו להמשיך לגלם את הדמות של האיש הפשוט והחכם. זאת מפלה שרודפת כמעט כל סטנדאפיסט שהצליח מאוד: אם סטנדאפ מבוסס על הזדהות, איך אפשר לגרום לקהל להמשיך להזדהות איתך כשעשית – מאותו קהל, אגב – מיליונים על גבי מיליונים? סיינפלד בוחר בתשובה אלמנטרית, כזו ששמורה אולי רק למי שהמעמד שלו בפסגה כבר לא מעורער ורשום על שמו בטאבו: פשוט לא אכפת לו. בגיל 66 הוא חופשי מתמיד. לפעמים זה מרגיז. לפעמים זה יפה. זה תמיד מאוד מצחיק.