סוכנים של שנאה: המדריך המקוצר לגרעינים התורניים בתל אביב

אירועי השבועות האחרונים בתל אביב העלו לכותרות את הגרעינים התורניים במרכז וצפון תל אביב עם שורה של מחאות תושבים מולם: סיכול הניסיון של "ראש יהודי" לקיים תפילה בהפרדה מגדרית במרחב הציבורי ביום כיפור, הפגנה נגד שיעור של יגאל לוינשטיין ב"ראש יהודי", מניעת ההרחבה של ישיבת "מעלה אליהו" של תלמידי הרב טאו בצפון החדש והתגבשות עצומה ציבורית הקוראת למועמדים לבחירות העירוניות להתחייב שלא לתמוך בגרעינים. 

בניגוד לאופן שבו נתפסו מחאות אלה על ידי חלקים בציבור, אולי אפילו חלק מהמפגינים, זו אינה "מלחמת דת".  זה גם אינו מאבק בין תושבים על אופי השכונה. כדי להצליח במאבק לאורך זמן, וגם כדי לגבש עמדה מושכלת לגביו, חשוב להבין את ההקשר המלא שבו הוא מתרחש.

זאת לא מלחמת דת. ערב יום כיפור בכיכר דיזנגוף (צילום: שאול גרינפלד)

גרעינים תורניים: מה הם ומאיפה הגיעו?

הגרעינים התורניים אינם קהילה דתית מקומית, אלא רשת של התארגנויות שמגיעות מההתנחלויות בגדה המערבית ומזרח ירושלים והתבססו בתל אביב, כמו בערים אחרות, בעשרים השנים האחרונות. האנשים והמוסדות שעומדים מאחורי הגרעינים הם ברובם ממשיכי דרכו של הרב קוק. מטרתם: לקדם חזון שניתן לסכם במילים "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". לשם כך הם פועלים בשלושה מישורים עיקריים:

א. השתלטות על שטחים תוך התעמרות, גירוש ופגיעה בפלסטינים
ב. תפיסת עמדות מפתח בשלטון, בצבא ובתקשורת
ג. יצירת לגיטימציה בחברה הישראלית הרחבה למימוש החזון

ההפיכה המשטרית אותה מקדמת הקואליציה הנוכחית נועדה להשלים את מהלך תפיסת עמדות הכח: לאחר ההתברגות בקצונה הבכירה של הצבא וקידום אידיאולוגיה שמרנית וניאו-ליברלית בתקשורת, באקדמיה ובכנסת באמצעות הכסף של קרן תקווה ופורום קהלת, הגיעה העת להחליש את מערכת המשפט. כפי שטענו כבר רבים, יתכן שהמשך עשייה שקטה הייתה מאפשרת את השלמת התהליך, אלא שהפומביות בה נקטו יריב לוין ושמחה רוטמן עוררה את הציבור הדמוקרטי-ליברלי לצאת לאחת המחאות האזרחיות העוצמתיות ביותר שידעה ישראל.

ככה זה מתחיל: אירוע דתי ללא הפרדה מגדרית. שמחת תורה בכיכר רבין, 2018 (צילום: גטי אימג'ס)

הירידה מהגבעות בגדה המערבית אל הערים לשם "קירוב לבבות" נועדה לייצר את הלגיטימציה ההכרחית לקידום המשנה הפוליטית והחברתית של הרב קוק, לגיטימציה, שהימין המתנחלי נוכח לגלות שאין לו, כאשר קודמה תוכנית ההתנתקות. הניסיון להשתלט על המרחב הציבורי ועל דעת הקהל מביא עמו הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, הפרדה מגדרית בבתי הספר, דה-לגיטימציה ללהט"ב והחדרה של תכנים לחינוך הממלכתי.

בשלבים הראשונים אנשי הגרעינים מתייחסים בסלחנות לחברה החילונית ואף ללהט"ב, אינם כופים בהכרח הפרדה מגדרית באירועים שהם מארגנים עבור הציבור ודואגים להפיץ ברבים כי גישתם למעשה פלורליסטית ומכילה. ניתן לראות זאת בתגובות רבות ברשת מאנשים המזדהים כחילונים גמורים שלכאורה לוקחים חלק בפעולות הגרעין, אך מציירים תמונה חלקית של האירועים, בעדות אישית שפרסמה לאחרונה מובילת המאבק נגד הגרעין במצפה רמון, ובסרטוני התדמית של הגרעינים (למשל של ראש יהודי, אור הצפון, המקום).

נותר להתייחס למישור הראשון שציינתי: כיבוש הארץ ומחיקת הקיום הפלסטיני. מישור זה נראה לכאורה מנותק מפעילות הגרעינים בערים, אבל כשבוחנים מי האנשים שמאחורי הגרעינים התורניים, מאיפה הם באים ומהי האידיאולוגיה שלהם, מתברר כי הוא מרכזי לא פחות.

ככה זה התחיל: "לייהד את יפו וחיפה"

שלוש מאחיותיו של מישאל כהן פונו מגוש קטיף במסגרת ההתנתקות – מהלך שהוא מגדיר "טרנספר", אשר לשיטתו "מכשיר מוסרית גם טרנספר לערבים". בעקבות האירועים הוא החליט להקים ישיבה בתל אביב וקרא לחבריו: "לפני שהם הולכים ליישב גבעות ביהודה ושומרון, שיבואו לייהד את תל אביב ויפו וחיפה, אחרת נפסיד גם אותן". 

כהן ייסד את ישיבת "אורות אביב" בשכונת שפירא, שסביבה התפתח הגרעין התורני "שקמים", בו היה חבר חיים גורן, כיום חבר מועצת העיר תל אביב מטעם סיעת "מאמינים" וסגן ראש העיר הממונה על תיק הביטחון. סביב אותן שנים הוקמו בתל אביב גרעינים נוספים: חיים גנץ, שלמד עם כהן בישיבת "שבי חברון" הקים את ישיבת "מעלה אליהו" בצפון החדש, וישראל זעירא, גם הוא בוגר "שבי חברון" (שאף היה מנכ"ל הישיבה) הקים את גרעין "ראש יהודי". מאז קמו ברחבי העיר עוד גרעינים רבים, בהם "מאירים ביפו" ו"גרעין חברתי יפו", "עוז ואמונה" בנווה שאנן, "רוח אביב" ברמת אביב, "אור הצפון" בצפון הישן.

את גרעין "אור הצפון", שפועל בבית כנסת ברחוב ז'בוטינסקי 79, הקימו בוגרי ישיבת "עוד יוסף חי" ביצהר שעמדה לא פעם במוקד חקירות שב"כ על פגיעה בפלסטינים. נשיא הישיבה, יצחק גינזבורג, שעודד את הקמת הגרעין בתל אביב, נחשד בעבר בהסתה והמרדה בעקבות תמיכתו בטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה והתבטאויותיו החמורות נגד ערבים. בשיעור שהעביר ל"נוער גבעות" אמר "צריך לחשוב לעשות פעילות שטובה לכם בחוכמה, שהיא לא מביאה אתכם לא לחקירות ולא למעצרים וכן פועלת בתכלס. התכלס הוא לעשות כאן מהפכה בארץ".

בראש גרעין "אור הצפון" עומד תלמידו של גינזבורג, שי דאום. אחד מחברי הגרעין הוא אריאל גרונר, איש ימין קיצוני ששב"כ נקט נגדו במספר צעדים מנהליים בעבר ופעיל מרכזי בעמותת "חוננו", שעומדת מאחורי קמפיין התמיכה ברוצח משפחת דוואבשה בדומא, עמירם בן אוליאל. שמו של אריאל מופיע בפרסומים של אירועי הגרעין מטעם עיריית תל אביב-יפו.

התוכנית: גאולת תל אביב למען עליונות יהודית

בינתיים, בצד השני של העיר, התבססה בשכונת נווה שאנן ישיבת "עוז ואמונה" בעזרתו של סגן ראש העיר חיים גורן. אנשי הישיבה מסבירים בראיון לערוץ 7 (החל מדקה 3:10) ששכונת נווה שאנן "צריכה להיות שכונה יהודית", וכפי שמסבירה תושבת השכונה בסרטון התדמית של הישיבה (החל מדקה 3:33): "התלמידים עצמם נלחמים בעוז ובגבורה באריתראים".

"עוז ואמונה" היא שלוחה של מכינת "בני דוד" בעלי בראשות יגאל לוינשטיין ואלי סדן, מהמוסדות הקיצוניים ביותר של הציונות הדתית, שהשיעורים בה כוללים מסרים קשים נגד נשים, ערבים, חילונים, להט"ב, נשים ושלטון החוק (חלק גדול מהתכנים רוכזו על ידי יאיר נהוראי בספרו "המהפכה השלישית"). לאור זאת גם הוגשו מספר פניות למשרד החינוך בדרישה לבטל את ההכרה במכינה בעלי ולשלול את תקצובה (למשל על ידי תמר זנדברג, יו"ר מפלגת מרצ בזמן הפנייה, ארגון "הפורום החילוני" וחבר הכנסת מוסי רז).

הקמת סניף בדרום תל אביב מאפשרת למכינת עלי "לגאול" את השכונה מתושביה הלא-יהודים ולקדם את המלחמה בפלסטינים, באמצעות התקרבות לחברה הישראלית וניסיון ליצור לגיטימציה לאידיאולוגיה הגזענית והלאומנית. כפי שאמר אלי סדן, ראש המכינה ומי שנחשב לאחד מראשי הזרם החרד"לי בראשות הרב צבי טאו, מנהיגה הרוחני של מפלגת נעם: "מה שמנצח את הערבים זה רק הסכמה לאומית. ברגע שאתה גורם להרבה אנשים לשנוא את המתנחלים ואת יהודה ושומרון, ריסקת את כוח העמידה של העם היהודי להילחם". כלומר, לשיטתו "קירוב לבבות" יביא להפסקת הביקורת האידיאולוגית על המתנחלים ויאפשר את הניצחון היהודי על הערבים. 

על "ראש יהודי" בראשות ישראל זעירא נכתב רבות בשבועות האחרונים: על האירוח של יגאל לוינשטיין, על הניסיון לקיים תפילה בהפרדה למרות פסיקת בית המשפט בנושא, ועל מגוריו בנכס המיועד לשימוש כבית כנסת. זעירא מקושר גם לגרעינים אחרים בעיר, ובעיקר ביפו. הוא שעודד את אליהו מאלי לעבור מבית אל ליפו ולהקים שם גרעין תורני. זעירא הוא גם המייסד והמנכ"ל של חברת הנדל"ן "באמונה", שהקימה בלב שכונת עג'מי ביפו מתחם מגורים עבור הציבור הדתי לאומי בלבד.

להבעיר את יפו: גזענות והשתלטות על נדל"ן

ביפו קיימים למעשה שני גרעינים תורניים, שמפעילים שורה של מוסדות, לרבות ישיבה, בית מדרש, מכינות קדם צבאיות, מדרשה לנשים וכפר סטודנטים. שני הגרעינים הוקמו על ידי אנשי ישיבת "עטרת כהנים" הפועלת ברובע המוסלמי בירושלים. את "מאירים ביפו" מנהיג כאמור אליהו מאלי, שמתייחס אל הציבור הפלסטיני ביפו תחת ההגדרה "גֵר תושב" (החל מדקה 05:16), כלומר שזכויותיו מותנות בקבלת מרות השלטון היהודי. באותו ראיון מסביר מאלי כי המדרשה לנשים של הגרעין הוקמה מתוך רצון "להציל את הבנות שלנו מנישואי תערובת" (דקה 11:14), ומוסיף שהוא פועל לשם כך בשיתוף פעולה עם "יד לאחים" (דקה 12:24), ארגון שעמד במרכז חקירה של משרד הרווחה ונחשד מספר פעמים בחטיפה של בני אדם (ראו כאן כאן, וכאן).

הגרעין השני נקרא "גרעין חברתי יפו" ומנהיג אותו יובל אלפרט, שמתנגד ללימודים מעורבים של יהודים וערבים ביפו, כיוון ש"האינטגרציה שקיימת בבתי הספר גורמת להתבוללות". במקרי התבוללות שהוא מגדיר "קשים" עירב הגרעין את "ראש יהודי" של זעירא ואף את "יד לאחים", אותו ארגון מפוקפק. אתר הגרעין מציע שלל מערכי שיעור, למשל שיעור על יום העצמאות בו מוסבר כי "אם בונים את הארץ ומיישבים אותה וקוראים לעסק הזה 'מדינה', צריך על כל פנים להיזהר מאוד, שההנהגה בה תהיה על פי התוה"ק [התורה הקדושה – י.ב.א] […] במקום לשיר את שיר 'התקווה': 'להיות עם חופשי בארצנו' – להיות עם חופשי מתורה ומצוות, ח"ו – היה רצוי מאוד לטהר את ניגון 'התקווה' עם המלים האלה: 'ארץ ישראל בלי תורה כגוף בלא נשמה'.

בשיעור על שירות בצבא כמצווה אלפרט מסביר "שמקור המצווה בתורה פסוקים מפורשים (במדבר לג נג)  'והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' וכיבוש זה על ידי צבא". נשיא הגרעין שבראשות אלפרט הוא שלמה אבינר, נשיא ישיבת "עטרת כהנים", תומך במפלגת נעם, שקרא בעבר לשלם לפלסטינים בשביל שיעזבו את הארץ. פעילות שני הגרעינים מכוונת ל"ייהוד" יפו ומביאה, באמצעות השתלטות על נדל"ן והפגנת נוכחות מאיימת, בין היתר באמצעות קיום תהלוכות ברוח "מצעד הדגלים", לדחיקה של תושבי יפו הותיקים מחוץ לעיר. 

הגרעינים התורניים: לגיטימציה לשנאה ואלימות בכל הארץ

הסקירה הלא-ממצה הזו חושפת את הקשר המהותי שבין הגרעינים התורניים ברחבי תל אביב-יפו לבין תנועת ההתנחלות בגדה המערבית, שנאת ערבים ותמיכה ברצח חפים מפשע. המאבק בגרעינים הוא לא מאבק אנטי-דתי, כפי שרבים מנסים להציג אותו, אלא מאבק נגד אידיאולוגיה אלימה של עליונות יהודית והשתלטות על משאבים.

הקו המחבר בין הכיבוש להפיכה. ישראל זעירא מ"ראש יהודי" בכיכר דיזנגוף, כיפור 2023 (צילום: שאול גרינפלד)

בשנה האחרונה אנחנו רואות יותר ויותר אנשים מסרבים להמשיך ולהתעלם מהמהלכים שמקדם הימין המתנחלי. המחאה נגד ההפיכה המשטרית הצליחה לבלום את המאמץ להשתלט על מוסדות המדינה, לפורר את מערכת המשפט ולהשיג כוח בלתי מוגבל. בזכות המחאה הזו התעוררה כעת גם התנגדות למהלכי "קירוב הלבבות" ונזקיהם. אך כאמור, ישנו עוד נדבך מרכזי לפעילותם של האנשים שמאחורי ההפיכה המשטרית והגרעינים התורניים: יצירת לגיטימציה לשנאה ולאלימות כלפי הציבור הפלסטיני משני צדי הקו הירוק. 

כדי שהמאבק לחופש ושוויון יצליח אסור לנו להפריד בין המישורים האלה, בדיוק כפי שהם לא מפרידים ביניהם. עכשיו יש לנו את הידע והכוח כדי להפסיק את השנאה והאלימות בכל מקום: ביפו, לב תל אביב והצפון החדש, וגם במצפה רמון, בדומא או בלוד.

>> יערה בנגר אללוף היא היסטוריונית ותושבת תל אביב-יפו