העבודה-גשר: אפילו ביום ההשקה התעכבה פתיחת גשר יהודית. בסוף דרכנו עליו ראשונים

20.1.20 – תאריך יפה לכל הדעות – הוכרז כמועד השקת גשר יהודית, שמטרתו לחבר בין מזרח ומערב העיר עבור הולכי הרגל ורוכבי האופניים. כמו כמעט כל דבר בתל אביב-יפו ובמדינת ישראל הלבנטינית, גם במקרה זה קדמו למאורע פולמוסים פוליטיים ענפים ועיכובים רבים מספור מאז ההחלטה על בניית הגשר אי שם בשנת 2010. אחרי איחור בן חצי שנה, הודיעו בחגיגיות העירייה וחברת נתיבי איילון שהיום זה היום.

אכן, יום נפלא לדגי הבננה ולצעידה על גשר בלתי מקורה בגשמים שמאפיינים את קץ האנושות בעידן משבר האקלים. קצת אחרי עשר בבוקר אני מגיעה לדד אנד שבקצה שדרות יהודית המנומנמות, שכעת מתהדר בעלייה אלגנטית וכמעט עתידנית, פרי ידיהן להתפאר של חברות חן אדריכלים ורוקח אשכנזי מהנדסים. למרגלות המבנה מתקין פועל במעיל גשם צהוב עמודי מתכת לבלימת רכבים, וגבר נוסף עומד בכניסה לגשר, ומפקח על רשת ברזל גדולה שחוסמת את הגישה אליו.

עבודות אחרונות לפני הפתיחה. גשר יהודית

בתל אביב, שמקדמת זה שנים מטעמים כלכליים גישה של עדיפות לכלי רכב, כמעט לא קיימים גשרים שנועדו להולכי רגל ורוכבי אופניים. נכון, יש את גשר השלום שמקשר בין קניון עזריאלי לקריה, ואת יציקת הבטון המתפרקת שעוקפת את צומת קלקא, אבל כל הגשרים האמיתיים בעיר – במיוחד אלה המשתרעים בין צדדיו השונים של האיילון – מוקדשים לכלי רכב. במקרה הטוב ייחדו מדרכה צרה ובלתי נעימה להליכה בצדי הכביש, כמס שפתיים.

"למה הגשר סגור? בעיתון כתוב שהיום נפתח!", מתרגז אדידס ומוותר על הלכות נימוסין. "כן, אבל לא אמרנו באיזה שעה", מתחכם הקבלן

"סגור?", אני שואלת את השומר הגבוה, ומצביעה על הגשר. הוא בתגובה מנענע בידיו וראשו ופולט כמה מילים ברוסית. אנשים נוספים מתקבצים שם אט אט, מופתעים לגלות שאין אמת בפרסום. "מה? עכשיו צריך לעשות את כל הסיבוב?", שואלת בתסכול נערה באוברול, "אני מאחרת לעבודה". גבר בכובע גרב שחור וזקן שחי בסרט של מייקל מור מצלם את השומר וממטיר עליו מטח שאלות שלא מקבלות מענה, ובחור שרירי בז'קט וכובע שחורים של אדידס חוטף עצבים: "איזה מדינה מפגרת, 70 שנה לוקח להם לבנות גשר". אני מתקנת אותו ואומרת שמדובר רק בעשר שנים. "אבל אנחנו קיימים פה 70 שנה!", הוא משיב, "זה כמו לחבר את הונג קונג לסין!".

כמו לחבר את הונג קונג לסין. גשר יהודית מעל איילון

מעודדת מרוחו הלוחמנית של אדידס, אני הולכת אחריו למשרד של הבוס, שאליו החווה השומר בראשו לאחר שהתרבו התלונות מצד עוד ועוד תל אביבים מאוכזבים. במשרד ששוכן כמה מטרים משם יושב קבלן בכיר ולצדו שלושה פועלים בכובעי פלסטיק.

"למה הגשר סגור? בעיתון כתוב שהיום נפתח!", מתרגז אדידס ומוותר על הלכות נימוסין. "כן, אבל לא אמרנו באיזה שעה", מתחכם הקבלן. "בשביל 100 מטר התווכחתם מאה שנה!", ממשיך להתלהם ידידי החדש, "הכל קונספירסי פה". "מי מתווכח? אני רק הקבלן", אומר הקבלן ולוקח את האיש הצידה. תוך כמה דקות הם כבר מתבדחים בפמיליאריות מעוררת השתאות. אני פונה לפועל עם שפם של סלבדור דאלי, שאומר שממש תכף יפתחו. "יש לנו רק כמה ריג'קטים מהרשויות שצריך לתקן", הוא מוסיף כאחרונת הגרפיקאיות.

בדוברות העירייה מוסרים שהגשר ייפתח בשעה 12:00 ואני מעבירה את הזמן בבית קפה קטן, מצותתת לשיחה של שתי נשים בשולחן הסמוך שדנות במיתוג. "תקחי למשל את הסוד. כולם יודעים מה זה, אבל אף אחד לא באמת קרא. זה הכוח של מיתוג!". ב-11:30 הטפטוף שזרזף כל הבוקר הופך לגשם זלעפות, וב-11:56 אני מתייצבת שוב תחת הגשר, נאבקת במטריית האם:פם שלי שמנסה להימלט. הקבלן, חמוש גם הוא במטרייה, בדיוק פותח לרווחה את רשת הברזל ונראה מבסוט.

גשר טוב לישון תחתיו. מחייכים על גשר יהודית (צילום: שלומי יוסף)

אני הולכת לאורך הגשר, גאה להיות התושבת הראשונה שמציבה עליו כף רגל ספוגת מים, וסביבי שלל פועלים מפטרלים על הנעשה. גבר על אופניים חוצה את הנתיב שמיועד לו ומפנה אנה ואנה את מצלמת הטלפון. כעבור דקה הוא חוזר כלעומת שבא, וממשיך לדווש על הכביש, שכן שבילי האופניים המושקעים שנסללו על הגשר מפסיקים מיד עם תחילתן של שדרות יהודית.

עיצוב היצירה מרשים, ונראה כמו הדמייה אדריכלית שקמה לתחייה. ניכר שהושקעו כספים רבים בבניית שלד הפלדה הלבן, דק הבמבוק וספסלי האבן הגדולים, שקשה להבין מדוע מישהו אי פעם ישתמש בהם בדרכו מבית החולים הפרטי של מכבי לביתו בשכונת מונטיפיורי.

ספסלי האבן על גשר יהודית

במחשבה שנייה – אם תבנו אותם הם יבואו. הגשם נחלש ולגשר מעפיל זוג במעילים דמויי יוניקלו. היא עומדת על אחת האבנים והוא מצלם אותה. חבורת צעירים מרוגשים ממשרד הייטק בסביבה, שקרוב לוודאי מצויים בהפסקת צהריים, מצטרפים אף הם לחגיגה, אוחזים בטלפונים ומקריינים את המתרחש לצורכי סטורי באיסטגרם. פועל מרוגז קודח בורג לתוך אחת מפינות העיקול שמוביל לרחוב יגאל אלון, וגבר נמוך במשקפיים מודד באמצעות מטר את הקרשים שמחפים את הקרקע. "אני עשיתי את הדק", הוא מסביר לי בחיוך, "עכשיו אני מודד אותו כדי להתחשבן".

ב-12:30 התנועה על הגשר כבר זורמת. בעלי המקצוע מסביב נראים מרוצים, והשמש מגיחה מבעד כמה עננים. סימוני האופניים שנצבעו בסיד לבן על הארץ נוצצים על רקע השביל האדום, בשל הרטיבות ששורה על הכל. באוויר יש תחושה של התחדשות – סניף לחמנינה המקורי מעולם לא נראה קרוב יותר למתחם שרונה, והאמהות הצעירות של תל אביב יוכלו לישון בשקט מעתה. פתגם מרקסיסטי גורס כי "חירות היא החופש לבחור מתחת לאיזה גשר לישון", ואין ספק שגשר יהודית הוא אופציה ראויה.