הדבר הכי טוב שקרה ב-2024: כהן הציל את הנפש הפצועה שלנו

האמת העצובה היא שמה שהתחיל ב-2023 המשיך עמוק לתוך 2024: כנראה שזו היתה השנה-פלוס האפלה ביותר שאני זוכר. יום אחד נשרף משהו, ועשן עלה לאוויר וערפל את הכל – אבל שנה שהערפל לא משתחרר. ב-17 ביוני, 2024, הראפר והמפיק כהן הוציא את אלבום הסולו השני שלו. הוא נקרא "הביתה" – מילה שקיבלה כל כך הרבה משמעויות בתוך השנה הארורה הזאת – וזה הרגיש כמו האלבום הנכון, בזמן הנכון, לנפש פצועה. אלבום שיש בו שירים מרימים ועצובים, שיש בו ניו סקול ואולד סקול היפ-הופ, נגיעות של טראפ ואפרוביט, את ג'ימבו ג'יי ואת אלון עדר ואפילו את דורי בן זאב – אבל מעל כולם יש בו את כהן. היוצר שמכולם, הכי התחברתי אליו בשנה האחרונה.

>> מועדים לשמחה: 42 הדברים הטובים שבכל זאת קרו בתל אביב ב-2024

בתקופות קשות, אמנים שאני שומע הם כמו חברים רחוקים. אני לא פוגש אותם, אין לי דיבור (לפחות לא עם רובם), אבל הם שולחים לי מסר של חיזוק. ואם פלד הוא החבר מהשכונה שאתה יודע ליהנות אותו, ורביד פלוטניק הוא האיש החכם שתמיד יודע הכל נכון – כהן הוא פשוט החבר שאפשר להזדהות איתו. איש של שיחות נפש. מישהו שהצליח לשים את האצבע על המקום הנכון בלב, לגעת במבוכות, בחולשות – לגרום לך להרגיש שאתה לא לבד. גם בתקופה שהרגשת הכי לבד שאפשר.

הפקת האלבום "הביתה" אמנם החלה עוד לפני הבור השחור של היום הטראגי ההוא, אבל זה אלבום פוסט 7.10 מרהיב – אולי הכי טוב שנעשה מאז. והבשורה הכי גדולה ממנו, לפחות בעיניי, הוא שלמעט שיר אחד שכן מדבר פוליטיקה – הוא כמעט לא עוסק במלחמה באופן ישיר. אבל הוא כן מדבר אל הרגש, אל הפחדים, אל המנעד שאתה חי בתוכו בתוך התקופה המוזרה הזאת.

ב"סקס אמיתי", דרך המטאפורה הנהדרת, הוא מדבר על היכולת להיחשף (פיזית אבל גם נפשית). "שקרים לבנים" מדבר על היכולת להגיד לאנשים את מה שאתה חושב באמת. "עד הקיץ" עוסק בהשתבללות, ברצון להתחבא במערה. כולם דברים שהרגישו הרבה יותר נכונים ואקטואליים בעקבות המלחמה. אני לא יודע אם זו היתה הסיבה שהם נכתבו, אבל לא בטוח שזה משנה כל כך – כשהשיר פוגש את המאזין, הוא בכל מקרה נוגע בו בדרך חדשה ושונה.

ויש כמובן גם את "גבול" – השיר שאני הכי שומע מאז שנחשפתי לאלבום. וזה שיר שהוא בעיניי לא פחות מחשוב – בעיקר כי הוא הצליח לסמן בחול את המקום שבו יותר מדי אנשים נמצאים, אבל לא מצליחים לבטא זאת כלפי חוץ. הסביבה שאנחנו חיים בה מפוצצת במשוכנעים – כאלה שלפחות כלפי חוץ, יודעים הכל או מתנהגים ככה. כאלה שצועקים את דעתם, שמאמינים באופן דתי בתפיסת העולם שלהם. ומי ששומע את "גבול" יודע בהחלט איפה כהן ממוקם על המפה. אבל הוא הכי לא משוכנע בעולם. הוא נמצא באותה המבוכה שמאפיינת אותי בשנה הזאת.

"ושוב בטלוויזיה צועקים הליצנים כאילו הם יודעים// גם הם מפחדים", הוא כותב שם בלעג, אבל כשאני חושב על השורה הזאת אני חושב על הרבה משוכנעים סביבי. כמה בקלות אפשר לייצר פוזה של ביטחון עצמי, של שכנוע עמוק, במציאות כל כך הפכפכה ולא צפויה. "גבול" הוא לא מניפסט – הוא לא טקסט פוליטי שאמור לשאת דגל – הוא ביטוי למצב מסוכסך, לסיטואציה קשה, לתחושה העמוקה שאתה לא מזדהה עם אף אחד מהצדדים, אבל כל מחשבה שתכתוב מיד תשומש נגדך. "שואלים אותי מה עם ראפ מחאתי/ אבל מה יקרה אם באמת אומר את דעתי". תחושת הבדידות, החרדה, החשש מלהגיד איפה אתה. הכל שם.

"הביתה" גם חוגג את התל אביביות. היא לא מפורשת כמו ביצירות אחרות של כהן, אבל יש בו מעין רוח שמאוד מחוברת לעיר – וגם הקליפים שיצאו ליוטיוב, כולם מסתובבים סביב העיר העברית הראשונה. בכל הקליפים כהן הוא הדמות הקטנה ביותר בפריים, בעוד שהלונג שוט מציג את תל אביב במלוא יופיה. גלויה קטנה של אהבה, בתקופה שבה תל אביב צריכה את האהבה הזאת. היפ-הופ הוא סגנון שבו בדרך כלל ראפרים אוהבים להאדיר את עצמם. יש כאלה שהשוו את עצמם לאלוהים, יש כאלה שסתם צעקו שהם "מלך הראפ של המזרח התיכון" (ואחר כך התחרטו). אצל כהן כמדומני אין שום רצון בהאדרה. לפעמים הוא חוגג את ההצלחה, לפעמים הוא נהנה ממה שהוא (ויש ממה ליהנות), אבל האלבום הזה – מעבר לגרוביות ולכיף שיש בו – הוא בעיקר אלבום של איש שלא מפחד להאיר גם את הצדדים החשוכים. להתעמת עם המקומות הלא יפים, הלא זוהרים, שיש בנשמה שלו.

שם הוא פוגש אותי כמאזין. בתוך השנה המחורבנת הזאת, בכל פעם כשפתחתי את האלבום הרגשתי בנוח. הרגשתי שאפשר להיות אני כשהשירים האלה באוזניות. "הביתה" לא מנסה להגיד לך שהכל בסדר – אבל הוא כן מאפשר לך לפרוק את המקומות שלא בסדר, כדי לראות את האור. וזו בעיניי אופטימיות אמיתית. קצת כמו התחושה הזאת שאריק איינשטיין ז"ל כתב פעם בשיר אחר: "אם בוכים, אז נהיה קצת קר בלב/ ואחר כך טוב". ככה זה מרגיש בבית. המקום שבו אתה יכול להיות לגמרי עצמך, בלי החליפות והקליפות שהעולם שבחוץ שם עליך. המקום שבו אתה במאה אחוז כנות, ביושר עצמי, במקום שבו אתה יכול להגיד כל מה שאתה חושב בלי לחשבן. במובן הזה, "הביתה" החזיר אותי הביתה. וזה היה כל כך טוב וחשוב בשנה הזו.