"דברים מוזרים" החייתה את ז'אנר האימה. עכשיו היא הורגת אותו

פחד ואימה באייטיז. "דברים מוזרים" (צילום: יח"צ)
פחד ואימה באייטיז. "דברים מוזרים" (צילום: יח"צ)

לרגל עליית עונתה הרביעית של "דברים מוזרים", להיט האימה-אייטיז-וינונה ריידר של נטפליקס, בדקנו את מצבו של ז'אנר האימה על המסך הקטן. אז מאיפה הגיע כל האימה הפסיכולוגית, למה זה כל כך קשור לאייטיז ולאיזה סוג הפחדות אנחנו יכולים לצפות בעתיד? היכנסו וגלו, אם יש לכם אומץ...

26 במאי 2022

היצ'קוק, קרפנטר, קרייבן, ריימי, קרוננברג. אלו, ככה בשליפה, כמה מיוצרי האימה הגדולים. אבל הנה אתגר עבורכם: מנו חמישה יוצרי אימה ידועים, אבל מהטלוויזיה. זה בסדר, אתם לא לבד. רוב האנשים מקשרים את ז'אנר האימה עם מסך הקולנוע, ואם כבר מאזכרים את הטלוויזיה, אז מונים לכל היותר שתי שמות: "אזור הדמדומים" ו-"דברים מוזרים". אולי דווקא כאן, בין צמד הסדרות הללו, מסתתר השינוי שעברה ועוברת עדיין האימה הטלוויזיונית – מסדרות אנתולוגיה לשעת לילה מאוחרת ללהיטי סטרימינג מסוגננים וקאמפיים.

מאז עלייתה של "דברים מוזרים" לפני כ-6 שנים, כ-28 סדרות אמריקאיות מוגדרות כסדרות אימה. לשם ההשוואה, אחרי עלייתה של "איזור הדמדומים", בין 1959 ועד 1970, רק שבע תכניות אמריקאיות נוצרו בז'אנר, מתוכן 3 היו בכלל קומדיות עם כמה אלמנטים מקריפים – "משפחת אדאמס", "The Munsters" ו-"סקובי-דו". אם כך אין ספק שלפחות מבחינה מספרית – מעריצי האימה יכולים לנשום לרווחה. אבל עד כמה השינוי עליו בישרה "דברים מוזרים" הוא שינוי אמיתי, או אפילו לטובה? רגע לפני שששת הנערים והנערות חוזרים למסך הגיע הזמן לבדוק – איך הגיעה האימה הטלוויזיונית למצבה הנוכחי, ולאן היא הולכת מכאן.

ראשית כדאי להבין איך האימה הופיעה בכלל האימה לראשונה בטלוויזיה. בשנותיה הראשונות של הטלוויזיה המדיום התבסס על תיאטרון מצולם, בעיקר של עיבודים ספרותיים קלאסיים, כשסיפורים דוגמת "פרנקנשטיין" ו-"דרקולה" התאימו כמו כפפה לטון הנדרש. עם זאת, התקציב הזעום של המסך הקטן מנעו ממנה להשקיע כסף באיפור ואפקטים, ודחקו אותה לפתח סיפורי מתח המבוססים על אלמנט פסיכולוגי. כך קיבלנו את המודל שילווה את טלוויזיית האימה לעשורים רבים (ולמעשה, עד היום) – סדרת האנתולוגיה. סדרות כמו "בגבולות המסתורין" (“The Outer Limits”), "Night Gallery", "סיפורים מופלאים" ("Amazing Stories") וכמובן, "איזור הדמדומים".

התוכניות האלו הציגו בכל שבוע סיפור מצמית אחר על עולם מקביל, יקום אבסורדי או חזרה בזמן ששימשו כמשל למה שהטריד את אמריקה באותה התקופה – יחסי הגזע רעילים, הפחד מהמלחמה הקרה, התערבות הממשל  ושנאת הזרים. בשנות ה-80 ז'אנר האימה ראה עלייה בפופולאריות – בין אם בסרטי סלאשרים וזומבים ובין אם בספרי סטיבן קינג ומעשיותיו מתודלקות הקוק ברחבי מיין. אותה פופולאריות אופיינה בסיפורים קלילים וקאמפיים יותר (במקביל לעלייה במדד ה-Gore – כלומר, האיברים המרוטשים – שהפכו למגוחכים הרבה יותר), מה שהוביל גם לשינוי בחומרת הסבר של סדרות האנתולוגיה, והפנתה אותם למקום מיינסטרימי בהרבה. בהתאם, עד שנות ה-90 נוצר תת-ז'אנר חדש של תוכניות אימה לילדים, דוגמת "צמרמורת" ו-"מי מפחד מהחושך?". לבסוף הריקון מהפחד הושלם ושנות ה-2000 הביאו את התגלמות הקאמפיות באימה האנתולוגית – עם יצירתו של ריאן מרפי (שהיא כל כך ריאן מרפי, לטוב ולרע), "אימה אמריקאית" – שהציגה ליצנים רצחניים לצד סצנות שמרגישות כאילו הועתקו מ-"אהבה מעבר לפינה".

מנגד, הצד היותר אבסורדי של סדרות האנתולוגיה הישנות, לצד עלייתם של קולנוענים עצמאיים, הולידה חשיבה אחרת כלפי אימה: לא בהכרח מה שאתה רואה או מרגיש מפחיד אותך, אלא דווקא מה שאתה לא רואה. תיקחו את התפיסה הזו, תוסיפו קולנוען בלתי מובן בשם דיוויד לינץ' ותקבלו את מה שלעזאזל היה "טווין פיקס". הסדרה המצויינת הזו לא רק פתחה את השערים לתור הזהב של הטלוויזיה האיכותית, אלא גם הפכה את ז'אנר האימה – או לפחות את פן המתח הפסיכולוגי – לז'אנר לגיטימי לחלוטין שיכול להשתלב בשמחה בין סדרות הדרמה, קומדיה או המד"ב מבלי להוזיל מערכן (דוגמת "פני דרדפול", "תיקים באפילה" וכו').

עכשיו שלבו את שתי גישות אלו, זרקו פנימה את "אני והחבר'ה", ומה יצא לכם? דברים מוזרים. "מכתב אהבה לתור הזהב של סטיבן ספילברג וסטיבן קינג – חתונה בין דרמה אנושית לפחד על-אנושי", כתבו בפיץ' הראשוני האחים דאפר, המוחות מאחורי הסדרה. מהציטוט הזה אפשר להבין איך "דברים מוזרים" היא התגלמות היסטוריית האימה בטלוויזיה – חבורת הילדים, סוד הגדול שהם חושפים, התסבכות עם גופי הממשלה ואייטיזיות נוסטלגית; לצד זה יש את היחסים בין ג'ויס (וינונה ריידר, עוד אייקון אייטיז) להופר (דיויד הרבור) והמתח הפסיכולוגי שצץ לו פה ושם, שבבירור מכוונים למשהו בוגר יותר, "טלוויזיוני" יותר. אבל לאן ממשיכים מכאן?

הרצון הראשוני של הטלוויזיה היה, כרגיל, לעשות שוב את אותו דבר – תוכניות האימה שצצו אחרי "דברים מוזרים" הרגישו כגרסה אסקפיסטית עוד יותר לסיפור ה-"ילדים רצים ברחוב ומגלים מפלצת": נטפליקס הימרו על "זה מה שחסר לי עכשיו", בכיכובם של שניים מכוכבי הסרט "זה" (שחייב גם הוא לא מעט ל-"דברים מוזרים", שבעצמה חייבת המון לסיפור של סטיבן קינג), אך כשלו בניסיון לשלב בין עוד-מאותו-הדבר לבין מסר גדול יותר על ייצוג; "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה", לעומת זאת, לקחה את הנטייה של "דברים מוזרים" להציג דברים תמימים מהעבר בקונטקסט אפל, ונתנה לאותה מכשפה מהקומיקס – שרק לפני שני עשורים עוד דיברה עם חתול בפריים טיים – צדדים שטניים ומעט קרינג'יים. התוצאה מתישה.

במקביל, השובה של האימה למיינסטרים – שאמנם החל עם "דברים מוזרים", אבל התרחש גם בזכות סרטי האימה המסוגננים של "A24" וסרטיו הטעונים פוליטית של ג'ורדן פיל – נתנו שוב לגיטימציה לסדרות אימה איכותיות שעוסקות במשהו מעבר: "קאסל רוק" החזירה את היקום של סטיבן קינג למקורות הפסיכופתיים שלו; "מיינדהאנטר" של דיויד פינצ'ר התמקדה בפסיכופתים מסוג אחר, והראתה שפחד לא חייב לבוא ממפלצת בחושך; "טווין פיקס" חזרה לעוד סיבוב בו דיוויד לינץ' חולם על מוניקה בלוצ'י; "מי מתגורר בבית היל" ו-"מי מתגורר באחוזת בליי" החזירו לאופנה סיפורי רוחות; ו-"ארץ לאבקראפט" (והחייאת "איזור הדמדומים" – שניהם ע"י ג'ורדן פיל, הפעם בכיסא המפיק) החזירו את האימה מבוססת הגזענות למסך הקטן.

אחרי שתסיימו את העונה הרביעית של "דברים מוזרים" אתם יכולים לחכות גם לעונה החמישית, שתהיה גם האחרונה של הסדרה. אבל לאן ממשיכים מכאן? האם מיצינו את שלב הנוסטלגיה והסינת'ייזרים על רקע התבגרות ואהבה ראשונה, או שמא זו רק ההתחלה? האם הקבלה של האימה חזרה לחיקינו תמשיך להביא איתה קולות חדשים וצעירים שרוצים להגיד דבר מה יותר משמעותי מסתם עוד ג'אמפ סקר (כפיי שהם עושים בהצלחה בקולנוע העצמאי בשנים האחרונות)? העובדות מדברות בעד עצמן – "ארץ לאבקראפט" קיבלה כתף קרה מפרסי האמי ובוטלה אחרי עונה אחת בלבד (למרות ביקורות מהללות), ואילו "זה מה שחסר לי עכשיו" הייתה בין הניסיונות האחרונים של נטפליקס לעוד "דברים מוזרים". האם "דברים מוזרים" הבא יהיה דומה יותר ל-"טווין פיקס"? אלוהים יודע, אבל עד אז נתענג על הפחד שהטלוויזיה כבר יצרה לנו.

העונה הרביעית של "דברים מוזרים" תעלה לנטפליקס בשני חלקים – הראשון מחר (27.5) והשני ב-1.7