גם אחרי 28 שנים: הלהקה הכי טובה בארץ עדיין חתרנית ומפתיעה
בהופעת ההשקה המאוחרת לאלבום "דג לייף", להקת הדג נחש (עם אורחים כמו דודו טסה ונגה ארז) הזיזו את כל הישבנים של מבקרי ההאנגר 11, ולא שכחו להביא מהאמירה הפוליטית-חברתית גם בתקופה כזו. כן, גם את השיר הנפיץ שהוא "ואלס עם שאנן"
זה כמעט נס. עצם קיומם של הדג נחש כלהקה הוא אנומליה של המציאות – הרכב ראפ-גרוב מחאתי בעלי אפיון שמאלני מובהק שמחזיקה מעמד במיינסטרים הישראלי כבר 28 שנים ללא הפסקה, ועוד במהלך מה שהיא אולי התקופה הכי ימנית של המדינה. הם החלו כשראפ לא היתה מילה בעברית וישראל עוד היתה באבל על רצח רבין. כיום ראפ הוא אחד מאבני היסוד של הפופ הישראלי, וישראל באבל מעט שונה. אבל הדג אותו הדג, רק הרבה יותר מהודק.
>> מה רואים הלילה: סדרת הדוקו של HBO שהדהימה את העולם חוזרת
הקהל של הדג, לעומת זאת, קצת שונה. כבר בכניסה להופעתם בהאנגר 11 ביום חמישי האחרון (18.4) זה היה ברור שלמרות שהדג נשארו בועטים ורלוונטים, הקהל הזדקן איתם, ולמרות שנראו פה ושם צעירים שמפזזים גם את השירים החדשים, ממוצע הגילאים היה גבוה בהרבה מזה של הופעות היפ הופ אחרות. זה פנטסטי, כי העשור האחרון הראה במגוון דרכים איך ראפ יכול להתקדם מז'אנר לצעירים בלבד, והדג נחש הם ללא ספק המבוגרים שעושים את זה הכי טוב, הכי רציף והכי מעניין לאורך השנים. מי נראה לכם לימד את טונה ורביד שאפשר למלא אולמות ראפ גם עם שיער מלבין?
הבדלי הגיל הורגשו גם במהלך תקלוט החימום הנהדר של די.ג'יי מושיק, שנתן סט היפ-הופי מצוין שנועד גם להרקיד וגם לאתגר במידה, אבל רוב הקהל בעיקר חיכה להופעה. אולי זה לא הגיל, אלא התרגיל – הדג נחש תמיד משכו לעצמם קהל הרבה יותר רחב מחובבי היפ הופ, בזכות היותם חבורה בעלת ורסטיליות נדירה במוזיקה הישראלית – אבל כך או כך, הקהל כמעט ולא הגיב לטופאק. נו שויין, מקווה שהם לפחות התעניינו להבין את משחק המילים שבשם האלבום "דג לייף", אותו השיקו בהופעה.
זו סוג של הופעת השקה (כי התקיימה כבר בבארבי), ובוודאות באיחור (האלבום יצא בתאריך המצוין 19.09.23), אבל זה היה חייב לקרות. הטיימינג המחורבן (או המושלם, תלוי איך מסתכלים על זה) של להוציא אלבום דג נחש, על כל מחאתיותו דרש מהם לעצור את העבודה על קידומו, ולהתמקד בלהופיע לחיילים ולתרום. עכשיו הם מצאו את הזמן לגשת לאלבום, וטוב שכך – כי מדובר באלבום נהדר שאם כבר, רק הפך לרלוונטי יותר מאז השבעה באוקטובר. רק שמעו את "אחד אחד" עם הפזמון המצמרר "אחד אחד, כל אחד תופס לו צד, והשנאה מעוורת ת'עיניים". וזה עוד מבלי לדבר על הפצצה לביצים שהיא "ואלס עם שאנן".
בפתיח ההופעה, בכל אופן, לא היו מתעניינים גדולים בפוליטיקה, כי הדג תמיד דגלו בגישה של להתחיל עם הסבבה, ורק אז לדחוף מתחת כמה מסרים. והסבבה במקרה הזה הוא הרבה יותר מסבבה. שיר הנושא של האלבום "דג לייף" הוא סוג של תצוגת יכולות להקתית, בדגש על דינמיקה בין שלושת הווקאליסטים המרכזיים – גיא מר, שלומי אלון והאחד והיחיד שאנן סטריט. הדג עברו בשנות הצלחתם הראשונית תהליך מעבר הדרגתי מסולן אחד לשלושה אוחזי מיקרופון, והשיר הזה מוכיח שהתהליך הצליח והפציינט משגשג. מפלצת תלת ראשית שנעה על הבמה לכל אורך ההופעה, כזו שאמנם נותנת מקום לשלושתם, אבל עדיין מתייצבת מאחורי הטון שמכתיב שאנן.
מהשלושה האלו האנרגיה מתפשטת על הבמה לשאר חברי ההרכב – הקבועים והזמניים כאחד. משה "אטרף" אסרף הוא עמוד השדרה היציב שדוחף את המכונה של הגרוב במנוע רועש תמיד, איתו יאיא כהן אהרונוב מלווה בבס ושירה כשצריך (וצריך, כי לדג יש המון שת"פים), ודודוש קלמס מכסה עם קלידים וסוגר את ששת חברי ההרכב המקרי. צמד כלי נשיפה וגיטרה משלימים את ההרכב הלייב העמוס על הבמה. כאן היתרונות של 28 שנות עבודה משתלמים – אין הרכב מדויק מוזיקלית בהופעות כמו הדג נחש. הכל נע כמו מכונה משומנת, החל מתפקידי הנגינה ועד לאדליבים. זה מופע משוחרר – ויעיד על כך הקהל שהתחיל לזוז מיד כשהתחיל – אבל ההרכב תמיד טייט כמו טייץ על התחת, בעודו זז לצלילי הדג.
זו היתה הופעה דינמית באופן מרשים – לא רק בתנועה של המוזיקה משיר אחד לשני, אלא גם של הלהקה. שלומי אלון וגיא מר מלהטטים בין המיקרופון לכליהם (סקסופון וחליל צד, פטיפון וגיטרה, בהתאמה), בזמן שבכל רגע נתון יכול נגן אחר לתפוס את מרכז הבמה. כשביצעו למשל את "שמש", שבמקור ביצע שי צברי הבלתי יאמן, היה זה יאיא ששר, ולגמרי עמד ברף הגבוה של צברי. ובכלל, זה מדהים להיזכר שפחות או יותר לכל חברי ההרכב יש "קריירת צד" שלאמנים אחרים היתה מספיקה לכל החיים. ועדיין הדג במקום הראשון. זה דג לייף אמיתי.
כשהביאו אורחים, זה השתלב באופן טבעי מאוד – גם עם אורחים שיש להם שירים איתם, כמו לאה שבת הנפלאה או פלד, שכבר הפך לסוג של חבר שביעי בהרכב (לפחות באלבום הזה, אותו כתב איתם) – וגם עם כאלו שעל פניו לא קשורים, כמו נגה ארז שפירקה את המקום בביצוע משולב בין "הכאפה המצלצלת" ל-"Nails". אבל היה זה דודו טסה הנפלא שהביא רוח אחרת, כשתפס את מקומם המצמרר של הילדים ב"אחד אחד". המציאות שחלחלה בין המילים, ופגשה בקולו הקורע של טסה, הכתה בקהל כמו טון לבנים של ראפ. זה למה קוראים לשירי מחאה כך, כי אחרי זה, לך תהיה רגוע.
זה לא היה, כמובן, הרגע היחיד שבו המציאות הנוראית שבחוץ חלחלה פנימה. לדג יש מספיק שירים שלא מאפשרים להתעלם מהמציאות. באחד הרגעים, נדמה לי שבמהלך "הסלון של סלמון", הפצירו חברי הדג בקהל לצעוק כדי לשחרר כל מה שישב על הבטן. לא רק שזה היה הדבר הכי משחרר שניתן היה לעשות באותו הרגע, זה פשוט טריק שאני ממליץ מהיום לכל מוזיקאי ליישם בתקופה הקרובה. לעזאזל, לא רק מוזיקאים – גם קומיקאים, רקדנים, שחקנים, מורים, הורים ונהגי אוטובוס. אחרי הצעקה הקולקטיבית הזו, כבר היה הרבה יותר קל לרקוד, והרבה יותר קל לזעום ב"חליפות" התמיד רלונטי.
החל מחודש מרץ 1996, כבר 28 שנים, שהדג נחש מקיימים את הנס הזה. מבצעים הופעות עם מסרים חתרניים ומוזיקה רקידה, מפרקים עם הציבור הליברלי את התסכול דרך מוזיקה עם קצת תקווה, כדי שלא נצטרך לצעוק במשך כל ההופעה. לצערי, מסתבר שפספסתי ביצוע של השיר הכי מעניין באלבום – "ואלס עם שאנן" המדובר, שכלל סיפור בלתי נשכח שאיכשהו נשכח. זה לא השיר הכי פרופורמטיבי בקטלוג של הדג, אבל הוא בהחלט היה ההפתעה הבולטת של האלבום. היה לי חשש לפני ההופעה שהדג לא יבצעו את השיר הנפיץ הזה, אבל ממתי הם פחדו להגיד את המציאות שלהם? מסתבר שבזמן שהלכתי לשירותים כנראה, שאנן כבר סיפר לקהל על חוויותיו שלו מעזה, והמסקנה שלהם לא בהכרח עומדת עם הבון-טון הפוליטי של היום. מסתבר שגם אחרי 28 שנים, הלהקה הכי טובה בישראל ממשיכה להפתיע אותי.
הדג נחש משיקים את "דג לייף", האנגר 11, 18.04.24