כיף והזיות: עוד נחזור למסעדה הזאת. למרות הנפילות

דוד ויוסף | צילום: אפיק גבאי
דוד ויוסף | צילום: אפיק גבאי

"דוד ויוסף" היא מסעדה שגם ההתרסקויות בה מפוארות. יש בה פאן באוויר ומספיק מנות נהדרות כדי להתגבר על ספיישל הזוי כמו "קרפצ'יו טונה אדומה וכבד אווז" (אם כי לא היה מזיק לקבל עליו פיצוי)

25 ביוני 2021

אין דרך פשוטה להגיד את זה, אבל ההגעה שלנו לדוד ויוסף (על הקיר בחוץ השם כתוב באנגלית, בפונט מספרות, אבל ראבק, אתם מסעדה במונטיפיורי, הפוזה מיותרת) הייתה פחות החלטה מושכלת ויותר retail therapy. אתם יודעים על מה מדובר: היה לכם יום רע בעבודה, הבוס היה מעצבן, אז במקום להתחרפן אתם מחליטים לפצות את עצמכם בקניה של איזה פריט נוצץ. כאילו נעליים או משחק חדש לפלייסטיישן יסגרו לכם את החור בנשמה.

במקרה שלנו זה היה יום רע בעבודה, לפני כמה שבועות. באנו עם ציפיות בשמים וקיבלנו מקום שהיה כל כך נטוש ושקט עד שאפשר היה לשמוע טיפות של עצב זולגות מהקירות ויוצרות שלוליות מלנכוליה על הרצפה. אכלנו ארוחה בינונית להפליא, במחיר מופקע להחריד וברחנו. ואז, בדרך לאוטו, פתאום נעצרנו מול מקום שאף אחד מאיתנו לא שם לב אליו קודם. הייתה מוזיקה פצצה, היו מלא אנשים. הייתה אווירה של פאן באוויר. היה אוכל שנראה סבבה. זה כאילו מישהו לקח את כל החסכים שצברנו במהלך הערב, וארגן לנו מארז FOMO מהודר. אז עשינו לעצמנו retail therapy קטן, ועוד לפני שהגענו לאוטו כבר היו לנו שולחן מוזמן.

דוד ויוסף | צילום: אפיק גבאי
דוד ויוסף | צילום: אפיק גבאי

כמו בכל קנייה רגשית, למחרת בבוקר, התחילו הספקות. בירור קצר העלה שבניגוד למה שחשבנו זאת לא מסעדה חדשה. דודו אלמאקייס ויוסי שטרית (לא, זה לא היוסי שטרית הזה) פתחו את המסעדה שלהם לפני יותר מעשור ברחוב ירמיהו וב-2013 עברו לרחוב מונטיפיורי. 8 שנים? ולא שמנו לב? פתאום זה הרגיש כמו קנייה רגשית מאתר סיני. אתה יודע מה הזמנת, אין לך שום דרך לדעת מה תקבל.

הדבר הראשון שקיבלנו היה מזג אוויר נהדר ושולחן במרפסת. כבר היה שווה לצאת מהבית. הייתה בריזה נעימה, המוזיקה הייתה בדיוק בווליום הנכון כדי לעמעמם את הרעש של הרחוב אבל עדיין לאפשר שיחה, ולגמרי הייתה אווירה של כיף באוויר. הזמנו בקבוק יין לבן, נשענו לאחור וחיכינו לאוכל.

התחלנו עם שלושה פתיחים: מסבחה פול, לאבנה תמרים ופוקצ'ה בצלים. המסבחה התגלתה כטייק מעניין על המנה הקלאסית – קרם פול עם שעועית לימה. לא המנה הכי אסטטית בעולם, אבל הטעם שלה מפצה לגמרי על הלוק. הדבר היחיד שהוריד לה קצת היה הלאבנה תמרים, פשוט כי זאת הייתה אחת ההפתעות הכי מוצלחות שנתקלנו בהן לאחרונה. החמיצות של הלבאנה והמתיקות של התמרים משתלבים ביחד באופן מושלם, והנענע המיובשת מלמעלה מוסיפה מרקם וטעמים שמזכירים זעתר. הפוקצ'ה, שהגיעה עם בצלים מקורמלים, הייתה מהז'אנר העבה/רך והייתה גם מאוד טעימה וגם עשתה את העבודה שלה – לנגב עד הקצה את הצלחת של הלבאנה.

דוד ויוסף (צילום: אפיק גבאי)
דוד ויוסף (צילום: אפיק גבאי)

ההמשך היה "הביצה המושלמת". ביצה שלמה שמטוגנת בציפוי, ומוגשת עם קרם תירס ומלא פרמזן מלמעלה. נתחיל בזה שמדובר במנה אדירה. אומנם לא "מושלמת", כי כידוע הביצה המושלמת היא ביצה סקוטית (ביצה עלומה עטופה בשכבת בשר טחון שנעטפות יחד בפירורי לחם ומטוגנות בשמן עמוק. וכן. זה טוב כמו שזה נשמע), אבל לגמרי מתקרב לשם. הביצה הייתה מטוגנת כמו שצריך והשילוב בין קריספיות הציפוי לביצה שנשארה נוזלית, היה פשוט נהדר. העובדה שכל זה ישב על קרם תירס, טעים וחלק, מהסוג שאתה רוצה לחתן את הילדים שלך איתו, רק הוסיפה מימד של עונג. זה אפילו היה מקרה די נדיר שבו טפטפו למנה מספיק שמן כמהין כדי שתקבל את פרופיל הטעם, אבל לא יותר מדי שישתלט על המנה.

למרבה הצער, אי אפשר להגיד את אותו הדבר על סיגר הגבינות וארטישוק. באופן כללי, סיגר היא מנה שקשה מאוד להרוס אותה. בצק נורמלי, מילוי סביר, טיגון מוצלח, הגשה מהירה – זה כל מה שצריך. לא ברור מה קרה כאן. יכול להיות שמישהו הרגיש, בצדק, שמילוי הגבינות והארטישוק קצת אנמי והחליט שצריך לחזק את הטעם. אבל הבחירה לזרוק חתיכות קרפצ'יו על הסיגר הייתה במקרה הטוב מוזרה ובמקרה הפחות מוצלח מזלזלת. זה לא קשור ולא תורם שום דבר. ההחלטה להוסיף על הכל גם שמן כמהין, ועוד בכמות מוגזמת, הייתה מכת מוות לבלוטות הטעם.

אבל זה עוד כלום לעומת ההזייה שהמלצר המאוד חביב מכר לנו בתור "מנת ספיישל שאני מאוד ממליץ עליה" – קרפצ'יו טונה אדומה עם כבד אווז. כן, זה ברור, היינו צריכים לפסול את האירוע כבר בנקודה הזו על בסיס אי התאמה, אבל זה נשמע כל כך מופרך שהיה קשה להגיד לא. וחבל. איך נגיד את זה בעדינות – הלוואי והשילוב בין הטונה לבין כבד האווז היה הבעיה היחידה של האירוע. ויותר מזה, הלוואי והשילוב בין הטונה לבין כבד האווז היה ההזייה הכי גדולה שקשורה למנה הזו.

דוד ויוסף | צילום: אפיק גבאי
דוד ויוסף | צילום: אפיק גבאי

זה בסדר לדחוף ספיישלים, זה סביר לשלוח את המלצר לשאול על המנה "כי אתם רק השולחן השני שמקבל אותה והמטבח רוצה פידבק". לשמוע בתגובה ביקורות קשות על המנה, ואז להתעלם מזה לחלוטין – זה כבר ממש מוזר. עזבו לא לחייב על המנה, אבל אפילו לא צ'ייסר קטן לפיצוי? סתם בשביל להשאיר טעם טוב.

למרבה המזל ברגע הזה הגיעה השווארמה, וכבר לא היה מחסור בטעם טוב. כידוע שווארמה היא לא רק מנה. שווארמה היא דרך חיים. וכאן קיבלנו את החיים שאנחנו רוצים, בתוך פיתה כל כך מושלמת ברכות שלה עד שאתה רוצה לזחול פנימה ולשנו"צ שנתיים. הכוכב הבלתי מעורער של השווארמה הוא שוק טלה בבישול ארוך שנמס בפה ומשאיר מאחוריו סערה של טעמים. השילוב שלו עם העלים הירוקים שממלאים את הפיתה ועם הטחינה והעמבה העדינה, יוצר מנה נהדרת שאם היו עוד שתיים כמוה גם אותן היינו מחסלים.

זנב השור ביוגורט המשיך את הקו המוצלח של העיקריות. הבשר היה עשוי נהדר, היוגורט עטף אותו בעדינות והצנוברים שנראו בהתחלה רק לצרכי קישוט הוסיפו קרנצ'יות נעימה. השילוב הסופי הוא מנה סוערת בעדינות שלה, שלא צורחת לך בפה אבל לגמרי לא משאירה אותך אדיש. חוויה די דומה מספקים הטורטליני גבינות רכות. גם כאן אין שום דבר שמעיף אותך לשמיים. אבל יש כאן פסטה טובה, ממולאת בגבינות טעימות ורוטב עם נגיעות כמהין (שוב, למזלנו, לא באופן מוגזם), שנותן בדיוק את הלחלוחית הנדרשת בלי להפוך את הטורטליני לעיסה, ועם אגוזי לוז שמוסיפים טעם ומרקם. כיף של מנה.

הנפילה היחידה בעיקריות נרשמה במנת שקדי העגל (כבר אמרתי פעם שמדובר בהתמכרות?). וכמו כל הנפילות עד עכשיו זאת הייתה התרסקות מפוארת. קודם כל בגלל מידת העשייה. זה לא שלא היו שקדים שהיו עשויים בדיוק במידה. היו. רק שהם היו במיעוט. יש מעט דברים פחות מוצלחים משקדים שלא עשויים כמו שצריך. ובאופן כמעט מופלא אחד מהדברים האלו היה קרם הבטטה במרקם מזון תינוקות שעליו ישבו השקדים.

הקינוחים הצליחו לשמור על חוסר האחידות. ה"טקסטורות פיסטוק" התגלה כמנה נהדרת עם של ברולה סמי פרידו עם טעם פיסטוקי עדין ונהדר עם טוויל שומשום שחור שהיה אחד הדברים הכי מעניינים ומוצלחים שטעמנו לאחרונה. הטירימסו רוזטה לעומת זאת הייתה מסוג המנות שנראות נהדר ומכאן העניינים מתחילים להדרדר. זה לא היה רע בשום צורה, אבל זה גם לא משהו לכתוב עליו הביתה. או לאתר אינטרנט. כשיצאנו, כבר היה אחרי 22:00. המוזיקה עלתה, המסעדה הייתה מפוצצת, מכונית עצרו על שפת המדרכה, פרקו אנשים יפים והמשיכו הלאה. בבת אחת נזכרנו למה באנו. ברור לגמרי שלמרות הנפילות פה ושם, האוכל הוא סיבה טובה לחזור.

★★★☆ 3.5 כוכבים
דוד ויוסף, מונטיפיורי 21, ראשון-שבת 00:00-19:00

פוקצ'ה 22
לאבנה תמרים 22
מסבחה 18
הביצה המושלמת 59
קרפצ'יו טונה 95
טורטליני כמהין וגבינות 88
זנב שור 82
סיגר גבינות וארטישוק 85
שאוורמה שוק טלה 98
שקדי עגל 148
טקסטורות פיסטוק 62
טירימיסו רוזטה 62