דוד טרטקובר הצליח להשפיע דווקא כי היה ברור מה יש לו להגיד

"אני רוצה הביתה" – אלה המילים שנכתבו על הכרזה ה"אחרונה" שעיצב דוד טרטקובר והעלה הבוקר המעצב להב הלוי בעמוד האינסטגרם שלו. "יצרנו אותה ביחד", הוא כותב, "אני מפעיל את העכבר והוא מנווט את היד שלי על גבי המשטח. ועכשיו הוא יילך להדפסה".
>> סיימנו לימודים: 18 תערוכות מומלצות שיבגרו אתכם בסופ"ש

טרטקובר, שהלך אתמול לעולמו בגיל 81, היה אולי המעצב הגרפי המשפיע ביותר בסצנת התרבות הישראלית בעשורים האחרונים. אולי זה בגלל זה שמהרגע הראשון היה ברור מה יש לו להגיד. הוא אמנם עיצב אינסוף פרויקטים עבור אחרים, אבל אנחנו נזכור אותו הודות לקול האישי שלו שנשמע באופן ברור ומובהק בעבודותיו. אותו קול ישיר, מינמליסטי, ברור, מזוקק וחזק. כזה שלא משאיר מקום להתלבטויות או לפרשנויות. קול עם מסר, עם מהות, עם אמירה.

בשנת 2002 זכה בפרס ישראל לעיצוב, ובשנת 2016 הוצגה תערוכת היחיד המקיפה האחרונה שלו במוזיאון תל אביב לאמנות. אבל כבר עשרות שנים לפני כן, הוא פעל בשדות שונים ומגוונים של התרבות המקומית, ועיצב כרזות, לוגואים, אריזות, עטיפות ספרים ותקליטים. בין אלה שמזוהות איתו ביותר היא כרזת יום העצמאות "שלום" (1978), והסמל שיצר ל"שלום עכשיו", שמזוהה כסטיקר הפוליטי הראשון בישראל. הוא שימש גם כמחנך ומרצה במשך שנים רבות, אצר תערוכות, פרסם ספרים ובעיקר השפיע על דורות שלמים של מעצבים.

גם מי שלא מכיר את פועלו בוודאי יזהה את הלוגואים הנ"ל, וכנראה גם את העטיפות האיקוניות ל"מחכים למשיח", האלבום של שלום חנוך; או את העטיפה המינימליסטית והמדויקת לאלבומו השני של מתי כספי. במהלך השנים יצר עשרות כרזות פוליטיות, אנטי-מלחמתיות, וכן, גם המילה הזאת שאסור להגיד היום – שמאלניות. הוא אמון גם על עיצוב אחת האנדרטאות שמזוהה יותר מכל עם המחנה שאליו השתייך – האנדרטה לזכרו של יצחק רבין, שממוקמת במקום שבו נורה ונרצח, בכיכר שנקראת על שמו.

בשנים האחרונות התמודד טרטקובר עם מחלת הפרקינסון, אבל היא לא גרמה לו, לפחות בהתחלה, לחדול מפעילות. הוא המשיך לעצב, גם כשפיזית כבר לא היה מסוגל, והמשיך לפקוד ולבקר תערוכות ואירועים אמנותיים ותרבותיים ברחבי העיר – גם בשלבים שכבר היה מאובזר במקל הליכה, ואחר כך כשהוא ישוב על כיסא גלגלים ולצידו מטפל.

מותו של טרטקובר, שאמנם היה צפוי יחסית, הוא מוות של עוד סימבול. של עוד אדם שהקפיד לומר את דעתו, להעביר ביקורת ולהצהיר הצהרות – בדרכו האמנותית – מבלי לשים לעצמו מגבלות או צנזורות. בראיון ל"הארץ" בשנת 2003 אמר, למשל: "הבעיה המרכזית של החיים שלנו בארץ היא הכיבוש, פעולה לא חוקית בעליל. אנחנו מקיימים משטר כיבוש על שני מיליון איש, המדינה המערבית היחידה בעולם שקיים אצלה מצב כזה. וכל עוד יימשך הכיבוש לא יהיה צדק חברתי".

מה שעצוב במיוחד הוא שבני הדור הצעיר של עולם האמנות, העיצוב והתרבות בכלל – הוא דור אחר. כזה שחושש יותר לצאת בהצהרות, לומר את דעתו ולהילחם (באמצעים העומדים לרשותו) על מה שחשוב לו. ההקצנה והקיטוב ששוררות במדינה נותנות את אותותיהן גם בתחומים האלה, והחשש מפני ביטול או הקפאת תקציבים עושה את שלה. ובצדק. מי ירצה להישאר חסר פרנסה בגלל שימותג, חלילה, כשמאלני? ופרנסה, כידוע, היא עניין לא פשוט בכללי, ראו ערך קילו ענבים ב-70 שקלים.

טרטקובר היה שמאלני והיה בקונצנזוס, והיו עוד שכמותו. וזה לא שהם לא קיימים יותר, אבל הם הולכים ומתמעטים. דור הולך ונעלם. ומה נותר לנו? כמו שהראה בחוכמה האופיינית לו הבוקר זאב אנגלמאיר – רק לבכות.