עם כל כך הרבה דו"חות חניה אפשר לעשות רק דבר אחד – אמנות בוטה
54 דוחות שנצברו במהלך חמש השנים האחרונות עלו לעדן מלכה 8,100 ש"ח. אז היא עשתה מהלימון לימונדה, והפכה אותם ליצירה ביתית שתלויה אצלה בסלון, "ימי מלחמה, אני מובטלת בחסות חרבות ברזל, וקמה לעוד בוקר מתוח. יורדת לאוטו ובוקר טוב, הדו"ח שלך חזר. הרבה תסכול. על הכול. בעיקר על העיר הזאת"
כל תושב תל אביב אמיתי מכיר את החוויה של לחזור מהעבודה או מאוחר בלילה, ולהתחיל את השעשועון "המירוץ אל החניה". לפעמים מתמזל מזלך, ותמצא חניה תוך שעה. במקרה הרע, תחנה באדום לבן ותתפלל שלא יהיה לך דו"ח על השמשה. למרות שאתה יכול להישבע שחנית במקום ממש סבבה.
>>
היי, אני עדן – בת 30 (ורווקה) שגרה בת"א כבר 6 שנים. במקור אני מישוב קהילתי ירוק ומרווח בשם טבעון, עם כישורי ביש מזל מאוד מרשימים. כשעברתי לעיר היו הרבה דברים שראיתי בפעם הראשונה, ואחד מהם הוא דו"ח חניה. אתם צריכים להבין, בטבעון אין דבר כזה כחול לבן. תחנה גם בתחנת אוטובוס, אול גוד. במקסימום יעלו עלייך פוסט שיימינג בקבוצה של טבעון. ואני בכלל עברתי לעיר לפני שלמדתי לפענח את התמרורים המקומיים. בחייאת, איפה עושים קורס?
חוץ מזה, יש גם את האגדה האורבנית הזאת, שניתן להחנות באדום לבן משבע בערב עד תשע בבוקר. כשתנסה לברר איפה בדיוק מותר ואיפה בדיוק אסור, לא תמצא על זה שום מידע – כי כאמור, זה משהו בין אגדה להסכם לא מדובר. לכן הדרך היחידה שנותרה ללמוד היא ניסוי וטעיה – ואני צברתי ניסיון. או דוחות, אבל ניסיון זה שם הרבה יותר טוב בשביל ההרגשה שלי. מרוב עצבים הייתי שמה אותם בתא כפפות ומתקדמת בחיי עד הדוח הבא.
בכל שבועיים אני נוסעת להורים, וכיאה לאבא שהבת שלו באה לבקר, הוא נוהג לעשות בדיקה לרכב, וזורק את כל מה שלא צריך להיות בו. אחרי שנתיים אבא הראה לי שקית שמלאה בכל כל הדוחות שקיבלתי. הייתי בשוק. הרגשתי כמו מכורת סיגריות שמראים לה כמה היא מעשנת בשבוע. מאז התחלתי להעביר בעצמי את הדוחות לשקית, ביחד עם הדמעות.
ימי מלחמה, אני מובטלת בחסות חרבות ברזל, וקמה לעוד בוקר מתוח. יורדת לאוטו, ו"בוקר טוב הדוח שלך חזר". הכנסתי את הדוח לשקית המדוברת, שהחלה להתפקע מצפיפות, הסתכלתי עליה, ואמרתי אני חייבת לעשות עם זה משהו. בכללי, אני מגיעה מעולמות הפרסום והקראייטיב, והזמן הזה בבית גורם לי להיות יצירתית (אגב, כבר ציינתי שאני מחפשת עבודה?). כמו כל תל אביב, בדיוק עברתי דירה, וכמו כל דירה בתל אביב, הכול היה מקומבן, ומצאתי את עצמי בלופ של שבועיים שיפוצים בדירה שאי אפשר לגור בה, והרבה תסכול. על הכול. בעיקר על העיר הזאת.
אבל אנחנו אנשים שעושים מהלימון לימונדה, ונזכרתי בשקית. הסתכלתי על כל הדוחות והרעיון עלה בראשי. המשפט קלאסי לרגשות המעורבים שלי (או של כולנו) עם העיר הזאת, ועוזר להזכיר לעצמי כמה אני שונאת את ת"א בכל פעם שבא לי להישאר לעוד שנתיים. בעיקר רציתי ליצור משהו שלפחות על פי האמונה שלי, זו נקודה כואבת לכל תושב ת"א, כמעט כמו התור בג'סמינו. ואם על הדרך אפשר לעשות קצת טוב למישהו על הלב, אז למה לא? סתם בשביל הצחוקים, וגם כדי להעיף את טרנד ה-"תכירו את החבר/ה המושלמ/ת שלי ואני הולכ/ת למות עכשיו" המטורלל, העלתי פוסט לקבוצה "סיקרט ת"א". התגובות לא איחרו לבוא, והתפלאתי עד כמה אנשים מזדהים איתי! לרגע הרגשתי טוב, אולי הדו"חות האלו לא באשמתי? אולי זאת בכלל עיריית ת"א?
התמונות מורכבות מ-54 דוחות, כאשר הכי ישן הוא מ-2019, והאחרון משנת 2023. לא נעים להודות, אבל שבזמן שהעלתי את הפוסט לקבוצה של סיקרט ת"א, היה לי עוד דוח שלא שילמתי. בסך הכל, הדוחות מגיעים לסכום מטורף של 8,100 ש"ח. כולם שואלים איך הצלחתי לצבור כ"כ הרבה דוחות, וזו שאלה יפה – מדובר בשילוב של מצוקת חנייה מזעזעת, חוקי תנועה לא ברורים והרבה מאוד ביש מזל. שמעתם פעם על מישהי שחנתה בכחול לבן, ואז בוקר אחד מתקשרים אליה ואומרים "עדן שלום, זו עיריית ת"א. תבואי להזיז את האוטו לפני שיגיע הגרר". כששאלתי "למה גרר? חניתי בכחול לבן!" ענו לי "כן חמודה, צבעו את המדרכה לאדום-לבן שלשלום. יש לך כבר דו"ח, ממליצה לך להגיע לפני הגרר". אז זה קרה לי יותר מפעם אחת.
איזה מילה אחרת תגדיר את הסיפור הזה חוץ מנאחס? ויש גם שלל מקרים אחרים, בהם אתה מחנה כל פעם באותו מקום, ואז יום אחד החליט איזה פקח שזה כבר לא סבבה להחנות שם, ואז אתה אומר שלום ל-780 ש"ח. אבל רגע, אנחנו לא מתרכזים רק ברע, כי מצוקת החנייה גם סיפקה הרבה רגעים משעשעים. 2 בלילה, שדרות בן גוריון, אני כבר שעה מחפשת חניה. לונג סטורי שורט, אני ועוד בחור רבנו על החניה (אני כבר הייתי בחניה, והבחור שעבר אותה טען שהיא שלו) מפה לשם אמרתי, בחרתי בפתרון יצירתי, כי עוד רגע אני מחנה במיון באיכילוב. הצעתי לו לעשות אבן שוק (או אבן נייר ומספריים, אנע-ערף איפה גדלתם). הקארמה היתה לצידי, וניצחתי – יום אחרי זה, האוטו לא התניע.
אם היו מבקשים ממני לתת קצת טיפים לחדשים המגיעים עם רכב לעיר, אז אני חושבת שהייתי עונה שקודם כל – אל. פשוט אל. או שתמצאו דירה עם חניה בטאבו. אבל עד שתזכו בלוטו, הינה כמה חוקי יסוד: אם אתם לא בטוחים אם החנייה מתאימה או לא, תשאלו מישהו ברחוב אם הוא מהאזור. הוא כבר ידע להגיד לכם אם החניה "אווירה או גרירה"; תבררו איפה החניון הקרוב לבית שלכם (6 שקלים חניה ללילה שלם); יש לידכם אתר בניה? (חחח אנחנו בת"א , למי לא?) תתחברו למנהל עבודה, תכירו לו את הרכב שלכם ותנו לו את המספר שלכם. רצוי להגיע עם חבילת וופלים בטעם לימון.
חוץ מזה, חשוב שיהיה בשלוף פתק באוטו "כבר חוזרת, מספר הטלפון שלכם וחג שמח" (למה החג שמח? שיתפוס לאורך כל השנה) – ותשימו אותו תמיד על השמשה. לכו תדעו מי יציל אתכם מדוח. חוץ מזה, זה גם אחלה סיפור לילדים על איך פגשתם את אמא. אה, ודבר אחרון חביב, והכי חשוב – תהיו טובים! הקארמה תהיה איתכם, כי כמו שכבר הבנו, אין לזה חוקים הכל בידיי שמיים. אז לחיי חיים מלאי רצף טעויות, שבסוף הופכות ליצירת מופת אחת.
וכמובן, אי אפשר לסיים בלי קרדיט לשותפים ליצירה – תודה לפקחים: ערן ג, מקונן ט, מאור ב, יוסף א, אלכסנדר ב, אביב א, דור ל, אלירן ק, דרור ניר, דני ט, דויד ב, יגאל א, אפרים מ, רונה ה, מייקל ז, אשטון ל, עוז ב, דויד ל, רועי כ, עידן ב, יצחק כ, ולמחלקת הגבייה בעירייה כולה.
עדן מלכה היא תושבת תל אביב שומרת חוק (לרוב), ומחפשת עבודה בתחום הפרסום והקראייטיב. תפסו אותה באינסטגרם