דון ז'ואן של מוצרט הוא אנס, לא מאהב – ורלוונטי מתמיד

ניצול, אונס, השתקה, שיימינג - "דון ג'ובני" הקלאסית של מוצארט שעולה באופרה הישראלית מתגלה באור חדש. ויינסטין וספייסי מתחבאים מאחורי הקלעים, ויש אפילו ישבן חשוף

מתוך האופרה "דון ג'ובני" (צילום: יוסי צבקר)
מתוך האופרה "דון ג'ובני" (צילום: יוסי צבקר)
12 בפברואר 2018

דון ז'ואן, דמות בדיונית שתוארה לראשונה במחזה ספרדי מהמאה ה-17 וזכתה מאז לאינספור ייצוגים בספרות, בתיאטרון ובקולנוע, מתואר על פי רוב כמפתה או כמאהב. אבל על פי מוצארט הוא היה גם אנס, או לפחות מטריד מינית סדרתי. בתחילת האופרה "דון ג'ובני" (על פי לברית מאת לורנזו דה פונטה) הוא בורח מחדרה של דונה אנה, שרודפת אחריו תוך כדי זעקות "הצילו!", ומאשימה אותו שפלש לחדרה עטוי מסכה וניסה לאנוס אותה. בהמשך נשים נוספות מכוונות כנגדו אצבעות מאשימות, והאופרה מתארת היטב את כל המהלכים של ניצול והשתקה שתנועת MeToo# הביאה לכותרות. עלילות של אופרות הן לעתים קרובות לא הצד החזק של האמנות המוזיקלית המופלאה הזאת, אבל ב"דון ג'ובני" מרתק לראות עד כמה הפיתולים הדרמתיים ניתנים לקריאה עכשווית.

מתוך האופרה "דון ג'ובני" (צילום: יוסי צבקר)
מתוך האופרה "דון ג'ובני" (צילום: יוסי צבקר)

כמו הארווי ויינסטין, למשל, דון ג'ובני מנצל את מעמדו הרם כדי להפעיל לחץ על נשים, מזמין אותן לטירתו בתואנות שווא, ואחרי שהוסיף אותן לקטלוג הכיבושים שלו הוא זורק אותן. הקטלוג מונה את שמותיהן של כל הנשים לפי ארצות – 640 באיטליה, 231 בגרמניה, 1,003 בספרד, וכו' – סך הכל 2,065. כשחושבים על זה, קשה להאמין שכדי להגיע להספק אדיר שכזה הוא לא "קיצר תהליכים" כדי להגיע לסיפוקו, כפי שטוענת דונה אנה. וכמו שלימדו אותנו הכתבות על סוכנים ומשתפי פעולה אחרים, בדיוק כמו ויינסטין דון ג'ובני לא יכול היה לבצע את זממו ללא עזרה. אף שמשרתו לאופורלו מודע לשחיתות המוסרית של אדונו, ומדי פעם אף מעיר הערה צינית, הוא שומר מחוץ לחדר כשצריך, משתתף בשקריו ומעיד לטובתו, ולעתים אף מלקט את השאריות.

כשדונה אלווירה, גבירה שדון ג'ובני הבטיח לה הבטחות וזנח אותה לאנחות, מאתרת אותו ומנסה להזהיר את "אהובתו" העכשווית מפניו, הוא מבטל את דבריה בטענה שהיא מטורפת. כתוצאה מהשיימינג שהוא עושה לה, החברה אינה ממהרת להאמין לה – בדומה למקרה רוז מקגאוון ואינספור נשים אחרות. רק כשכמה נשים וארוסיהן הזועמים מתקבצים ומאשימים אותו יחדיו, הם סוף סוף תורמים לנפילתו. אז כן, הדברים יותר מורכבים, כפי שזועקים המתנגדים ל-MeToo#, אבל כל מה שמתואר כאן נמצא באופרה שבכורתה נערכה בפראג ב-1787.

"דון ג'ובני", שהולחנה על ידי מוצארט בן ה-31 (הוא מת ארבע שנים אחרי כן), ממוקמת גבוה בכל רשימות האופרות הגדולות של כל הזמנים בזכות מוזיקה שמיימית מקיר לקיר ושילוב יוצא דופן של ז'אנרים – היא נפתחת באונס וברצח, ממשיכה כקומדיה של טעויות ומסתיימת באימה. במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב היא הועלתה לאחרונה ב-2001 והגרסה הנוכחית היא חידוש של הפקה מ-2014 של האופרה המלכותית בלונדון, שם ביים אותה מנהל בית האופרה קספר הולטן. ארבע שנים לפני כן הולטן עיבד את האופרה לסרט בשם "חואן", שהציב את הסיפור בתקופתנו, ומילא את המסך באקדחים ובגופות ערומים של זמרים וזמרות סקסיים ששרו באנגלית.

גם על הבמה הולטן מספק לצופים ישבן חשוף – של המשרתת של דונה אלווירה – וזה בהחלט לא מראה נפוץ באופרה. בגרסתו של הולטן, דונה אנה עוגבת על דון ג'ובני תוך כדי שהיא מאשימה אותו באונס, וכך מובהר לצופים שהיא משקרת כדי להגן על המוניטין שלה, אך בעצם נהנתה מכל רגע במחיצתו. אפשר רק לתהות אם הולטן היה מעז ללכת על האינטרפרטציה הלא מקובלת הזאת גם היום.

מתוך האופרה "דון ג'ובני" (צילום: יוסי צבקר)
מתוך האופרה "דון ג'ובני" (צילום: יוסי צבקר)

"דון ג'ובני" היא הפקה מרשימה מאוד מבחינה חזותית. במרכז הבמה הוקם בניין דו קומתי ועתיר גרמי מדרגות שמייצרים מעין דימוי של מבוך ושל מעמדות מתחלפים. במהלך הערב הבניין מסתובב שוב ושוב, ועל קירותיו מוקרנים דימויים דיגיטליים המשתנים ללא הרף. המוטיב המרכזי הוא שמותיהן של הנשים שדון ג'ובני פיתה והשאיר מאחור. באופרה עצמה יש רק שלוש נשים, ואיכשהו הוא אינו מצליח להשכיב אף אחת מהן, אולי סימן לכך שהוא כבר פועל על אוטומט. המערכה האחרונה קוצרה וזכתה אף היא לאינטרפרטציה שונה מהמקובל. במקום ששדים יגררו את החוטא לגיהינום, דון ג'ובני נותר לבד מול דלתות סגורות – בדומה למה שחווה עכשיו קווין ספייסי.

ייצוגים נוספים של דון ז'ואן בתרבות שכדאי לבדוק

דון ג'ון (2013)

ג'וזף גורדון לוויט כתב ביים ומככב כנרקיסיסט מניו ג'רזי שמקדיש את ימיו לטיפוח גופו ולסקס מזדמן, עד שהוא פוגש את ג'וליאן מור.

דון ז'ואן בסוהו (2006)

המחזאי הבריטי פטריק מרבר עיבד את הקומדיה של מולייר מ-1665 ונטע אותה בלונדון. דיוויד טננט גילם את הגיבור המכור לסקס בהפקה מ-2017.

דון ז'ואן (2003)

מחזמר פרי עטו של הזמר והמוזיקאי הצרפתי פליקס גריי שזכה להצלחה בעיקר בצרפת ובקנדה.

דון חואן דה מרקו (1994)

ג'וני דפ האובדני משוכנע שהוא המאהב הספרדי המיתולוגי. מרלון ברנדו הוא הפסיכיאטר שמנסה להחזירו למציאות ומקבל ממנו טיפים בחיזור.

דון חואן

שירם של ג'רי לייבר ומייק סטולר מ-1960 זכה לביצוע מחודש במופע "הקפה של סמוקי ג'ו" שהפך ללהיט גדול בברודוויי בשנות התשעים.

מעלליו של דון ז'ואן צעיר (1986)

סרט צרפתי על בן עשרה ששב הביתה לחופשת הקיץ ומקבל חינוך מיני מזורז משלל נשים המקיפות אותו.