שינייד והדמעות: 5 סרטים שמקפיצים את פסטיבל דוקאביב

מועדון האלמונים

אחד הדוקומנטריים המוזיקליים  שציפיתי להם אישית השנה הוא הסרט החדש על קורטני ברנט שביים דני כהן (שיתוף פעולה שכבר הניב בעבר מספר קליפים מוצלחים). את המוזיקה של קורטני אני אוהב הרבה שנים, וציפיתי לסרט כיף אך הופתעתי לטובה מסרט שמעניק לצופה הרבה מעבר לזה – עם עומק קולנועי וחשיפה אישית של נושאים די כבדים המייצרים ערך מוסף גדול מעבר למוזיקה, היצירה והשירים האהובים שלה.

הסרט עוקב אחרי קורטני בסיבוב ההופעות של אלבומה השני (האהוב עליי ביותר שלה), Tell Me How You Really Feels והיקום הקולנועי נארג במקביל לשירים שמסתירים תכנים מאוד רציניים מתחת למעטה המוזיקה, כאלו שהסרט נוגע בהם וגולש איתם עמוק פנימה. בין בריאות נפשית לבדידות ודיכאון, החיים בדרכים וגם פחדים או ביטחון עצמי ירוד ויצירה. נושאים שבדרך כלל אנחנו לא חשופים אליהם במעקב אחרי מוזיקאים ויוצרים. קורטני מכניסה אותנו בסרט לכל העולמות הללו. היא עושה זאת עם צילומים נהדרים מהדרכים ותיעודים אישיים להפליא ובעזרת הקלטות ביתיות עם מונולוגים חשופים שהיא שלחה במשך זמן רב לבמאי דני כהן.

מי שכבר מכירים את קורטני יצאו כנראה מהסרט עם הערכה חדשה כלפיה, ומי שלא מכירים יקבלו מבט חשוב על צדדים נוספים של העיסוק ביצירה דרך חשיפתה של יוצרת מוצלחת. אוהביה הגדולים יצאו עם לב מורחב ורצון גדול ללחוץ שוב פליי על האלבום ההוא ולהישאב לעומק המילים, הצלילים והנושאים החשובים שברנט מביעה גם מול המצלמה.

הסיפור של סימנדה

אחד הסרטים הצבעוניים והאהובים עליי בפסטיבל השנה: כמו הסרט על קורטני, גם "הסיפור של סימנדה" הוקרן מוקדם יותר השנה בפסטיבל SXSW של אוסטין, וכמה כיף שעכשיו הם מגיעים אלינו לדוקאביב. בניגוד לקורטני, לסימנדה הגעתי בלי שום ציפיות או חיבור גדול ליצירה של האמן המדובר, וזה דווקא הפך את הצפייה בו להרבה יותר מעניינת. מהרגע הראשון בו ג'ים ג'יימס (My Morning Jacket) מדבר על סימפול מסוים מ-The Score של הפוג'יז, נשאבתי לחלוטין פנימה, וזה רק הלך והשתפר.

את Cymande כנראה שרובכם לא יכירו לפני הצפייה. הם שם לא מאוד מוכר, אבל נורא מוערך בחוגים מסוימים. הסרט מגולל את סיפור ההרכב שהיה סוג של יהלום לא ידוע שזכה לייצר השפעה אדירה. סימנדה ערבבו ז'אנרים והשפעות מוזיקליות באופן ייחודי ועם השנים הפכו לגביע הקדוש של אספני מוזיקה ולמה שנהוג לקרוא להקה של מוזיקאים. עם סימפולים אצל להקות ואמנים מוכרים ומאוחרים יותר, ראיונות עם קאדר יפה של מוזיקאים בני-זמננו, חברי הלהקה עצמם וקטעי ארכיון, הסיפור של סימנדה הופך מטייטל של סרט לחגיגה של הרכב שהיה צריך כנראה להיות הרבה יותר מוכר. אני מהמר שרבים מהצופים יצאו מהאולם כשהם נחושים לחפש אלבומים של סימנדה.

Nothing Compares

אחד מהדוקומנטריים המדוברים וגם הטובים של 2022, הוא הסרט הטרי על שינייד אוקונור, שהוצג בסאנדנס בתחילת השנה ועכשיו מגיע אלינו. עד כמה שהוא עניין אותי לפני, הוא תפס, הרעיד וחיבק אותי עוד הרבה אחרי הצפייה ובעיקר גרם לי לרצות לחבק את אוקונור. התיאור הטוב ביותר לעוצמה של אוקונור ושל הסרט הוא של ציטוט מסוים שנשאר חקוק אצלי בראש במשך ימים אחרי שהכתוביות עלו: "They tried to bury me. They didn’t know I was a seed"

המשפט הזה לחלוטין מתאר את אוקונור והרבה מהקריירה שלה, אבל יותר מכל הוא מסמל אצלי עוצמה ואומץ של יוצרת שראויה לכזה סרט מרגש שכולל בתוכו כאב ויופי שלובים יחד. במיוחד כששינייד עצמה מספרת את סיפור חייה, התבגרותה עם הורים פרודים ורקע של נצרות קתולית, תחילת הרומן עם המוזיקה, מאבקים ועמדות שנקטה. הסרט מאיר עליה לטוב ולרע, אך בעיקר ממקד הבזק ענקי על אמנית שבמשך חייה האישיים והקריירה שלה הייתה נאמנה לעצמה בלבד, מבלי להסתכל לצדדים או לספק אחרים. Nothing Compares הוא כנראה הנציג המוזיקלי שיגרום להכי הרבה עיניים דומעות באולמות הפסטיבל.

שירה מלאכותית

יש הרבה דרכים להקליט וליצור אלבומים, אבל זו פעם ראשונה שאינטליגנציה מלכותית נכנסת חזק לעניין. זו הדרך המיוחדת – ויש שיגידו מוזרה, מקורית או אפילו פחות אמיתית – בה חברי הלהקה יאט (Yacht) בחרו. בעזרת מחשב ושימוש בבינה מלכותית, הרכב הסינת'-פופ האלקטרוני מציג את התיעוד של יצירה ממש לא שכיחה. הסרט עוקב אחרי כל התהליכים, המחשבות והניסיונות שלהם בזמן ההקלטות וגם על הדרך מעורר המון שאלות ומחשבות על השימוש ב-A.I וההתפתחות שלו, על יצירה בכלליות, אותנטיות והתפקיד של המוזיקה ובני אדם בתהליך. עניינים שהופכים את הסרט לדוקו-יצירה מוזיקלי קצת אחר ומאוד מרתק, עם צד שלא ממש זכה עד כה לטיפול תיעודי שנכנס פנימה לתהליך, הרעיון, המוזיקאים שאחראים עליו והתוצר הסופי.

אהבה, כסף, מוות: מוזיקה טורקית בגרמניה

עוד אחד מהסרטים בתכנית המוזיקלית השנה שהצליחו להפתיע אותי מזווית קצת אחרת. הפעם לא המודרניות של מחשבים חכמים, אלא העבר ושורשיות המחברים היסטוריה ומוזיקה. הסרט מגיע מפסטיבל ברלין האחרון והוא לדעתי פיסת היסטוריה ותרבות שתקרוץ לרבים, עם אלמנטים אנושיים וייצוג של טורקיה ותרבותה.  בסרט מספר רבדים שיחברו את הצופה גם להיסטוריה שלנו.

מלא בסיפורי המהגרים הטורקים בגרמניה, יש פה דוקו שהוא לחלוטין שיעור היסטוריה שעובר דרך מוזיקה, המוזיקאים שאחראים עליה וצלילים שעטופים בסיפורים ומאבקים משני חיים. הסרט יגרום לכם לחשוב על  זרות, גלות, שוני ושאלת השייכות. למרות הצדדים היותר מדכאים בהיסטוריה הזו הסרט דווקא מאוד צבעוני ועובר באלגנטיות בין קטעי הארכיון לראיונות כיום , אמנים ממשיכי הדרך והאמנות והתרבות הטורקית המסקרנת בתוך גרמניה כיום.

בנוסף למומלצים אלו, תכנית המוזיקה של דוקאביב תכלול גם את Meet Me In The Bathroom, העיבוד לספר המצליח של ליזי גודמן ותחיית האינדי-אלטרנטיב-רוק של ניו-יורק פוסט אירועי 9.11, את "סזאריה אבורה", על הדיווה והאגדה המוזיקלית מקייפ ורדה, "שירים לדרלה", סרט המופע והאלבום של לו ריד וג'ון קייל, שיצא כבר ב-1990 ושוחרר עכשיו מחדש בגרסה משופרת ושחזור דיגיטלי, "אור – המורשת של שטוקהאוזן", על האופרה האפית של שטוקהאוזן שהייתה שני עשורים וחצי בעשייה, וגם "ת'לוניוס מונק הלוך ושוב", על מאחורי הקלעים של הריאיון הלא רגיל של מונק בטלויזיה הצרפתית.

תומר קופר הוא שדרן, עורך ומפיק ברדיו הקצה, בעל הבלוג והתכנית "הרמוניה דרומית". היה חלק מהלקטורים שמיינו בשלבים המוקדמים את סרטי המוזיקה של פסטיבל דוקאביב