דיר באלאק קורונה: אל תגעו לנו בדיזנגוף סנטר

דיזנגוף סנטר (צילום: shutterstock)
דיזנגוף סנטר (צילום: shutterstock)

סגירתו של דיזנגוף סנטר בתחילת מגפת הקורונה הייתה אירוע של טראומה עירונית. כך הפך מרכז הקניות המקריפ והאהוב למראה המושלמת של תל אביב

15 ביוני 2020

סגירתו של דיזנגוף סנטר עם פרוץ מגפת הקורונה הייתה טראומה עירונית. תצחקו, תצחקו, אבל דבר כזה לא קרה מעולם. למעט ימי כיפור, תמיד יכולנו לסמוך על דבר אחד בעיר הזאת: הסנטר פתוח. אם לוקחים לנו את העוגן הזה כל העיר מרחפת אבודה בחלל. מה שמסביר את מה שקרה פה בשבועות הארוכים של הסגר.

זה לא סיפור אהבה טריוויאלי. קשה להבין את ההיגיון של דיזנגוף סנטר. אני לא מדבר רק על ההיגיון העיצובי המפורסם, שדורש מכם לרדת שלוש קומות כדי להגיע לחניה במרחק שבעה מטרים, אלא על ההיגיון הכללי של הסנטר – מקום שמרגיש זר לסגנון המוקפד של תל אביב, אבל עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מה־DNA העירוני. מקום שכמות השנאה אליו מתגמדת רק אל מול האהבה שרוחשים לו וכמות האנשים הפסיכית שעוברת בו בכל יום, שמצטברת ליותר ממיליון איש בכל חודש. מקום שקיים זה יותר מ־40 שנה והיה אמור להפוך לפיל לבן במרכז העיר, אבל חרף כל היגיון מצליח להישאר מרכז עירוני חשוב. אתם יכולים להתמרמר עליו, לקלל את שוק האוכל של יום שישי ולחפש יציאה ממנו עד אובדן צלם אנוש, אבל הסנטר צפוי להישאר חלק מרכזי בעיר לעוד הרבה שנים אם הקורונה לא תחריב את כולנו.

העובדה שמדובר במקום מסתורי על סף המקריפ (מערת העטלפים, המנהרה לרדינג והתמונה המלחיצה של פלאטו-שרון בכניסה) רק תורמת למעמדו החשוב. זה העניין עם סמלים – הם אפילו לא צריכים להיות יפים, הם רק צריכים להישאר רלוונטיים במשך די זמן

כיאה למוסד תל אביבי ותיק הוא עורר הרבה מחלוקות במשך השנים. שני העשורים שנדרשו כדי להקימו על השטח המבוקש, הצורה הספירלית שמקשה על ההתמצאות, השם הלועזי שיצר תקדים והפך את תל אביב לעיר לבנטינית עם ניחוח של אמריקה – כולם רק עזרו לבנות את המיתוס של הסנטר. גם העובדה שמדובר במקום מסתורי על סף המקריפ (מערת העטלפים, המנהרה לרדינג והתמונה המלחיצה של פלאטו-שרון בכניסה) רק תורמת למעמדו החשוב. הוא הצליח להגשים את יעודו המקורי – להיות מרכז המרכזים ולתפקד כעיר קטנה בתוך העיר הגדולה, חרף כל הקשיים שיצר. בימים נדירים של שקט אפשר אפילו להעריך את התוספת הצבעונית של המבנה הענקי לנוף העירוני. זה העניין עם סמלים – הם אפילו לא צריכים להיות יפים, הם רק צריכים להישאר רלוונטיים במשך די זמן.

דיזנגוף סנטר (צילום: shutterstock)
דיזנגוף סנטר (צילום: shutterstock)

התחייה של הסנטר – שנולדה משרפה בבניין הצפוני בשנת 2001 אשר הביאה לעבודות שיפוצים נרחבות – הובילה לכמה תופעות ייחודיות, המעניינת שבהן היא ילדי הסנטר. איזה עוד מרכז מסחרי נתן את שמו לתופעה תרבותית שכזאת? הסנטר הפך למקום מפגש מכיל עבור אלו שלא מצאו את עצמם בשום מקום אחר חוץ מעל הרצפה הקרירה שלו. רק שם יכלו חבורת נערים ונערות אבודים להתקהל, למצוא אנשים כמותם ולשחרר קצת זעם נעורים טהור. זה 20 שנה שאפשר לבוא לסנטר ולחזות בערמת ההורמונים המחוררת והצבעונית הזאתאשר מאכלסת את העיר בתוך העיר הזאת, כאילו הייתה להקת קאברים לפנטום האופרה. בכנות – אני פוחד מהקללה שתיפול על המקום ברגע שיעזבו.

אפשר להגיד הרבה דברים רעים על הסנטר – ולהסתבך איתנו – אבל אי אפשר להתכחש למה שעובד בו. הוא סינקדוכה מושלמת לתל אביב – מכיל את היופי לצד הגועל, את מסחור החנויות לצד החופש הנערי. אם תרצו, הסנטר הוא אולי מבחן הקבלה האולטימטיבי של תל אביב – אתם הופכים לתושבי העיר רק כשאתם מצהירים בגאון על כך שאתם לא מעיזים לדרוך בסנטר, ובכל זאת מוצאים את עצמכם לפחות פעם בשבוע בחיפוש אחר הדרך הקצרה ביותר ליציאה. בינינו, מה תל אביבי יתור מתחושת הניצחון שמגיעה עם היציאה לרחוב שאשכרה ניסית להגיע אליו? אולי רק לתקוע פלאפל בקוסם מיד אחר כך.