אם אי פעם צפיתם בספיישל או שניים של דייב שאפל, אתם כבר יודעים איך זה הולך: שאפל מקבל המון ביקורת על משהו שהוא אמר, כולם מתרעמים עליו, ובתגובה הוא מוציא ספיישל אחר שמכניס לו מיליונים. אפשר להבין למה הוא חוזר על זה גם במופע החדש שלו בנטפליקס, שנקרא "בלתי ניתן לעצירה", אבל בניגוד לספיישלים קודמים – שברובם הצליח למצוא הצדקות די טובות לבדיחות טרנסג'נדרים – הפעם הוא מנסה להצדיק לאורך שעה וחצי את הבחירה שלו להופיע בפסטיבל הקומדיה בריאד. ולמרות שדייב שאפל קורע מצחוק מהרגלו, זה במקביל גם די עצוב.
>>

נתחיל מהמובן מאליו – דייב שאפל הוא אשף בכל מה שקשור לבניית בדיחות. הוא חד מאוד, וברגע שרואים אותו על הבמה קשה שלא לאהוב אותו. מה שהופך כל הופעה שלו לייחודית היא העובדה שיש לו את האומץ להגיד את כל מה שהוא רוצה מבלי לדפוק חשבון לאף אחד, ולצד זה הוא מצליח גם להיות מאוד אנושי, ולגעת ברגש אליו הוא מכוון. זה קיים גם במופע הזה, רק שהפעם להכל יש מטרה אחת – לעצב מחדש את המצפן המוסרי שלו, כדי להגיד לעצמו שזה דווקא בסדר לקבל תשלום ממשטר אנטי דמוקרטי (להלן תזכורת לחשודי קטרגייט – זה דווקא לא בסדר).

הסברתי כבר באריכות למה זה רע שקומיקאים ואנשי תרבות יקבלו מסעודיה תשלום, אז הפעם לא ניכנס לנושא הזה יותר מדי, אבל בואו נדבר על העקרונות של דייב שאפל. מאז ימיו הראשונים בטלוויזיה, קהל היעד שלו היה צעירים אפרו-אמריקנים, גם אם פלח הקהל החיוור יותר אהב אותו גם. הוא היה שנון וחריף, ורק בשלב מאוחר יותר בקריירה שלו, לאחר שנעלם, הוא צף שוב כקומיקאי שמהווה קונטרה לתרבות ה-WOKE – אך עם זאת, עדיין בעל דעות ליברליות בסך הכל. קהל היעד שלו היה בעיקר אנשים זכרו אותו מ-"המופע של דייב שאפל" ומילאו את ההופעות, אך הוא גם זכה לאהבת הקהל דווקא כי הוא ניצל את חופש הביטוי עד תום.

במופע החדש הוא מגן על הבחירה שלו לנצל את חופש הביטוי מחוץ לגבולות המדינה, ולהופיע מול קהל ללא קול. הרי מי שישבו באולם בריאד היו אנשים ללא קול, שלא יכולים לבקר את הממשל שלהם – ולפי דיווחים שונים, זה ידוע שגם שאפל עצמו לא הביע ביקורת על סעודיה. במופע הנוכחי, שצולם בוושינגטון, שאפל מזכיר את הרצח של העיתונאי ג'מאל ח'אשוקג'י פעם אחת, אך לא מייחס את זה לממשל. במקום זה הוא משתמש בוואטאבאוטיזם קלאסי, עם המשפט "תראו, ישראל הרגה 240 עיתונאים בשלושת החודשים האחרונים, לא ידעתי שאתם עדיין סופרים".

עכשיו תראו, אני האחרון שיגן על פעולות ישראל במלחמה שנמשכה הרבה יותר מדי זמן, ולא כאן כדי לנסות ולדקדק כמה מתוך אותם עיתונאים היו פעילי טרור לפי מחקר של מרכז המידע למודיעין וטרור. ברור שכך או כך, זה די גרוע. אני גם לא ממש מצפה משאפל, שהמיר את דתו לאיסלאם בשלהי הניינטיז, לעמוד לצד ישראל. הוא הבהיר את עמדנו בנושא, וזה בסדר גמור. אבל הבעיה ששאפל מפספס היא שהוא באמת לא רואה את יחס השלטון הסעודי לאזרחיו כפי שהוא רואה את יחס ישראל לפלסטינאים – וכך הוא נחשף במערומיו.

לבסוף, שאפל מצדיק את עצמו באמירה ברורה: "אני מקבל את הכסף הסעודי כדי שאני אוכל להגיד 'לא' בארה"ב". הוא לא מסתפק רק בלהודות באמת ולהגיד "אני פשוט אוהב כסף" – זה נאמר למעשה כמעט בכל פעם שהוא על הבמה. זה בסדר, כולנו אוהבים כסף, אבל שאפל צריך לעטוף את זה בצמר גפן, לקשר בינו לבין שחורים מפורסמים לאורך ההיסטוריה (כולל פי דידי הידוע לשמצה), ולעשות פליק פלאקים באוויר רק כדי להגיד לעצמו "מה שעשיתי הוא בלתי מזיק".

התהפכת. "דייב שאפל: הבלתי ניתן לעצירה". צילום: יח"צ נטפליקס

אני אכן מאמין שדייב שאפל היה צריך לשבת, ולעשות עבודת התבוננות עמוקה לקונפליקט הזה – האם לקחת את ההצעה או לא – אבל במקום להתנצל, לקחת אחריות ולהחזיר את התשלום (כי תרומות של הקומיקאים האחרים שהתחרטו נדחו על ידי ארגון זכויות האדם), הוא בחר להתבצר בעמדה שלו ולהגן על הבחירה הגרועה להופיע שם.שלא תטעו, הוא עדיין מצחיק, פשוט עכשיו אני לא יכול להסתכל עליו באותו האופן שהסתכלתי עליו בעבר. לפני הספיישל תפסתי ממנו אדם בעל עקרונות, גם כשהוא ביקר את ישראל. כעת אני לא רואה גיבור תרבות בדימוס שנלחם לאורך הקריירה שלו למען חופש ביטוי מוחלט, אלא אדם שעשה בחירה מוסרית ממש גרועה, ולא מצליח לרדת מהעץ שטיפס עליו. הוא גאון קומי, אין ספק, אבל הוא גם סיפק לנו שעה ורבע מאוד מצחיקה – ומאוד עצובה.
"דייב שאפל: הבלתי ניתן לעצירה", עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• דייב שאפל
• סטנד אפ
• נטפליקס
• המסך