לבקר את המבקרים: מה למדנו מדירוג 100 הסרטים הטובים של במאיות

ה-BBC פרסם אתמול (שלישי) את הסקר החדש שלו, שהוקדש למאה הסרטים הטובים ביותר שיצרו במאיות. זו השנה החמישית שבה הוא מפרסם סקר שכזה, שבכל פעם מוקדש לקטגוריה אחרת. הפעם השתתפו בו 368 מבקרים (בהם אני) מ-84 מדינות. כמו בשנים הקודמות, ה-BBC הקפידו לפנות למבקרים מכל המינים והגזעים, והפעם הם הכריזו על השתתפות של 185 נשים, 181 גברים, מישהו שהגדיר עצמו כלא בינארי, ואחד/ת שבחר/ה לא להגיד. כל משתתף התבקש לשלוח רשימה מדורגת של עשרה סרטים שבוימו על ידי נשים. האורך לא משנה.

הרשימה הסופית שהתקבלה משקלול כל העשיריות היא מרשימה וגם מעצבנת, כמו כל הרשימות האלה. היא מציגה כוח יצירתי עשיר ומגוון, אך יש בה כמה סרטים שלטעמי לא היו צריכים להיות בה, וגם כמה נעדרים בולטים, כמו "היום שבו הפכתי לאישה" של מרזיה משקיני האיראנית, שלא הכנסתי לרשימה שלי אבל מאוד קיוויתי שאחרים יעשו זאת (רק ארבעה עשו זאת וזה לא הספיק). הסרט המוקדם ביותר ברשימה הוא "נעליים" האילם מ-1916, ויש גם שני סרטים חדשים מ-2019 ("המזכרת" ו"דיוקן של נערה עולה באש"). 43 מהסרטים, כמעט חצי, נוצרו בשנות האלפיים. זה מעורר תקווה, כי זה אומר שיש התקדמות ויותר נשים היום זוכות ליצור סרטים. אבל זה גם עשוי להצביע על כך שלא כל המשתתפים בסקר מכירים את ההיסטוריה של הקולנוע.

מתוך "דיוקן של נערה עולה באש"

הבמאית המיוצגת ביותר היא אנייס ורדה, שנפטרה השנה בגיל 90. הצרפתיה פורצת הדרך נכנסה לרשימה עם שישה סרטים – הראשון מ-1962 ("קליאו מ-5 עד 7" שהתברג במקום השני) והאחרון מ-2000, מה שנותן מושג על גוף היצירה המרשים שלה. לקתרין ביגלו יש חמישה סרטים ברשימה ("מטען הכאב" במקום השביעי), ולקלייר דני, סופיה קופולה ולין רמזי יש ארבעה (פרט לאחרונה, לכולן יש סרטים בעשיריה הראשונה). כצפוי, 56 מהסרטים נוצרו בארצות דוברות אנגלית (בעיקר אמריקה), ו-19 בארצות דוברות צרפתית. אבל יש גם סרטים מארגנטינה, גרמניה, איטליה, איראן, אוקראינה, הונגריה, הודו, צ'כיה, פולין וארצות נוספות. כמה חבל שאף סרט ישראלי לא נכנס לרשימה, למרות שבשנים האחרונות נוצרו כאן כמה וכמה סרטים שבהחלט הגיע להם להיכלל בה. בעשירייה שלי שיבצתי את "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא ואת "לעבור את הקיר" של רמה בורשטיין, שני סרטים שאף זכו לתהילה מסוימת בחו"ל, אך ככל הנראה רוב המשתתפים בסקר אינם מכירים אותם. יש לציין שגם חלק מעמיתי הישראלים (נטע אלכסנדר, אורי קליין, נעמה רק) בחרו סרטים מכאן.

"קליאו מ-5 עד 7" של אנייס ורדה

מנגד נכנסו לרשימה כמה סרטים שאינם מכבדים אותה. "נדודי שינה בסיאטל" של נורה אפרון ו"ביג" של פני מרשל הם מוצרים הוליוודיים חביבים, אך זה לא הופך אותם לסרטים איכותיים. מי שלגמרי לא הייתה צריכה להיות שם היא לני ריפנשטאהל, הקולנוענית של היטלר. אפשר אולי לקבל את "אולימפיה", שבו הנציחה את אולימפיאדת ברלין בסדרת צילומים מרהיבים (מקום 37). אבל לשבץ במקום 45 את "ניצחון הרצון", שבו תיעדה את העצרת של המפלגה הנאצית בנירנברג ב-1934, זה כבר למתוח את הגבול יותר מדי. כן, ריפנשטאהל הציבה את המצלמות שלה במקומות לא צפויים ופיתחה מבע קולנועי מרשים, אבל זה סרט תעמולה נאצי במלוא מובן המילה. עברתי על הרשימות האישיות וגיליתי שבין 14 אנשים שבחרו בסרט הזה, היו רק שתי נשים. וזה כנראה אומר משהו. כי בעידן שבו נשמעות קריאות להחרים במאים אנסים כמו רומן פולאנסקי, זה צורם במיוחד לתת לריפנשטאהל כרטיס חופשי.

"ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאהל, הקולנוענית של היטלר

סטטיסטיקה מעניינת נוספת: כשלושים מהסרטים, כמעט שליש, אינם מתמקדים בנשים, אלא מספרים על גברים בגילאים שונים. לא צריך הוכחה ברורה יותר לכך שטענתו של אורי קליין, בכתבה שהתפרסמה ב"הארץ" ב-2015, לפיה גברים עושים סרטים על נשים אבל נשים לא עושות סרטים על גברים, רחוקה מהאמת. אחד מאותם סרטים שמספרים על גברים הוא "מטריקס" של האחיות לנה ולילי ווצ'אוסקי (מקום 35). אמנם כשהן ביימו את הסרט ב-1999 הן עוד נקראו לארי ואנדי, אבל מאז הן יצאו מהארון כנשים טרנסג'נדריות ולכן ראויות להיכלל ברשימה.

במקום הראשון שמחתי לגלות את הסרט שהיה גם בראש הרשימה האישית שלי – "הפסנתר" של ג'יין קמפיון, אותה דרמה חושנית ומכשפת על אישה שותקת. כמה סמלי. כמה נפלא.

עשרת המקומות הראשונים בדירוג של ה-BBC

1. "הפסנתר" (ג'יין קמפיון, 1993)
2. "קליאו מ-5 עד 7" (אנייס ורדה, 1962)
3. "ז'אן דילמן, רחוב דו קומרס 23, בריסל 1080" (שנטל אקרמן, 1975)
4. "עבודה טובה" (קלייר דני, 1999)
5. "אבודים בטוקיו" (סופיה קופולה, 2003)
6. "חרציות" (ורה צ'יטילובה, 1966)
7. "מטען הכאב" (קתרין ביגלו, 2008)
8. "טוני ארדמן" (מארן אדה, 2016)
9. "מחוץ למים" (אנדריאה ארנולד, 2009)
10. "Daughters of the Dust" (ג'ולי דאש, 1994

לרשימה המלאה באתר ה-BBC