"דיוקן של נערה עולה באש" הוא סרט יפהפה אך מתאמץ מדי

במהלך ההיסטוריה הלא אנושית, לא מעט נשים שהוגדרו כמכשפות – לרוב משום שנהגו שלא כמצופה מהן – הועלו על מוקד. "דיוקן של נערה עולה באש" אמנם אינו עוסק בשריפת מכשפות, אבל שמו לא במקרה מעלה את האסוציאציה הזאת – אחת מיני רבות בסרט שהוא מארג של מיתוסים ודימויים של נשיות, שפורקו ונשזרו מחדש באופן שמצית את הדמיון. ועל כך זכתה הבימאית סלין סיאמה בפרס התסריט בפסטיבל קאן.

נושא מרכזי בספרות ובאמנות הוא היחסים בין האמן לבין המוזה/מודל שלו, שלרוב מאוירת כסטטית, דוממת ועירומה, נתונה למבטו של הגבר. "דיוקן של נערה עולה באש", המתרחש באי פראי ומבודד מול חופי צרפת של 1770, משתמש בנרטיב הזה אך הופך את האמן לאישה ומעניק לה את המבט. אף שהסרט נדמה למעשייה גותית בנוסח הספרים של האחיות ברונטה על נשים לכודות בטירות, הוא אינו מנותק מהמציאות של התקופה, שבה היו בצרפת לא מעט ציירות שזכו למוניטין, למרות שלל המגבלות שהוטלו עליהן (למשל, נמנע מהן לצייר ציורים היסטוריים).

הציירת מריאן (נעמי מרלאן) נודעה בעיקר בשל הציור שבשם הסרט. כשתלמיד שואל אותה עליו, אנחנו חוזרים איתה לימיה באי, בסצנה שמזכירה מאוד את "הפסנתר" של ג'יין קמפיון, והדמיון ליצירת המופת ההיא לא יסתיים שם. הדוכסית המתגוררת בטירה (ולריה גולינו) שכרה את שרותיה לצייר את בתה אלואיז. הדיוקן אמור לשווק אותה לארוס עשיר, אך אלואיז אינה רוצה להתחתן וכבר הכשילה ציירים בעבר. לכן נעמי מתבקשת להתחזות לבת לוויה, לרכוש את אמונה של הכלה הסרבנית ולצייר אותה ללא ידיעתה.

הסרט, כמו הציור שבמרכזו, חושף בפנינו את פניה של אלואיז באיחור, אחרי שהצית את סקרנותנו לגבי הצעירה המסתורית. זה רגע מסעיר שמבהיר לנו שהפעם המודל רחוקה מלהיות סטטית ודוממת, ולכן גם כל כך קשה ללכוד אותה בציור. אדל האנל פרצה למסך ב־2007, בסרטה הראשון של סיאמה "חבצלות מים", ומאז הותירה רושם עז בכמה מהסרטים הבולטים של הקולנוע הצרפתי ("הנערה האלמונית", "120 פעימות בדקה"). היא מתריסה ושוצפת כמו סייחה לא מאולפת, וכשהיא מחייכת היא מאירה את המסך.

מתוך "דיוקן של נערה עולה באש"

ברור לחלוטין למה מריאן והסרט מתאהבים בה. קצת פחות ברור, מעבר לבדידות ולתבנית הרומנטית שנקלעה לתוכה, מדוע אלואיז מתאהבת בציירת. מרלאן בעלת תווי הפנים החדים פחות מעניינת מהשחקנית שלצידה, וזה קצת פוגם בריגוש הרומנטי של הסרט המאוד מיוחד הזה. האהבה צומחת לאיטה דרך התבוננות הדדית ושיחות על חוסר היכולת לבחור כשאת אישה ממעמד גבוה. אתר ההתרחשות המבודד תורם לאווירה הסהרורית והאניגמטית של הסרט, שיש בו רק ארבע דמויות (השאר הן סטטיסטיות). למשרתת סופי יש סיפור משלה, שמוסיף למארג הנשי את נושא ההפלה האסורה – אחת הדרמות הגדולות ביותר של שליטה על הגוף הנשי.

נופי האי והצלמת קלייר מאתון סיפקו כמה דימויים יפים עד מאוד, שמזכירים את ציורי האדם בטבע של קספר דויד פרידריך הגרמני, ובעיקר את "הטייל מעל לים הערפילים" שלו. הרגעים האלה עוצרים נשימה ממש. אך יש גם דימויים שהוכלבו בחוטים פחות מעודנים, כמו הרימוז לסרטי רוחות באמצעות חזיונות של אלואיז בשמלת הכלה שלה, או השיחות על המיתוס של אורפאוס ואורידיקה – האמן שהעלים את אהובתו במבטו – שנחוות כניסיון מעט מאולץ להעשיר את הדיון האינטלקטואלי־פמיניסטי שהסרט עורך.

ל"דיוקן של נערה עולה באש" יש שני סופים. הראשון יפהפה. השני מיותר. וכזה הוא הסרט כולו. הוא עתיר יופי ותבונה ורעיונות מעניינים, אך לפעמים הוא מתבטא באופן מאומץ מדי.

ציון: 4/5
סרט על: ציירת מתאהבת באישה שאותה הוזמנה לצייר על אי בודד ב-1770
ללכת? כן. סרט מיוחד ועתיר יופי

Portrait of a Lady on Fire בימוי: סלין סיאמה. עם אדל האנל, נעמי מרלאן, לונה בג'ראמי, ולריה גולינו. צרפת 2019, 120 דק'