דף חלק: עמית קלינג העביר שבוע בלי לכעוס

הלכתי מכות באישון לילה במאמא'ס בורקס עקב הסוגיה העקובה מסחוג "למי שייכת צלוחית החמוצים החינמית הזאת". אמרתי לכתב שלא התעורר לריאיון שמוטב שיעבור ל־Time Out טוקיו ויעשה חרקירי. גורשתי מבר ברחוב גאולה לאחר שדחפתי ברמן וסירבתי להתנצל מכיוון שהם גם ככה ייסגרו עוד שבועיים. צוחק מי שצוחק אחרון, סלון נפטון (מי? בדיוק). הרבצתי לקירות, זרקתי חפצים, צעקתי על נותני שירות, נעצתי מבטים מאיימים בתיירים גסי רוח במועדונים, נהמתי על עוברים ושבים. צעקתי על סגן ראש העיר המכהן במסיבת קריוקי עד שהוא נאלץ לעזוב את המקום. נקודת השבירה הייתה כנראה קרב מצח־למצח שערכתי עם נהג מונית חמום מוח ברחוב החשמונאים ב־9:00, השעה המוקדמת ביותר שבה הייתי מעורב בתגרה.

לכל הטורים בפרויקט "דף חלק"

הדיאגנוזה ברורה: הפיוזים שלי קצרים. לו היו עושים לי "הקול בראש" כולם בפנים היו אדומים ומשופמים. 50 אחוז מהלקסיקון שלי מורכב מהקללות האהובות "מאת'רפאקר", "קוקסינל", "אפס" ו"בן זונה". ייתכן שיש לי בעיית זעם קלה. הדבר השני המייסר ביותר בגמילה מעצבים הוא שהיא הפכה להזמנה לכל חבריי למערכת לחגוג על חשבוני, המסונדל למחוזות הפציפיזם. זוהי, כמובן, בעיה אישית מאוד – אם אתם נגמלים מעצבים, שעו לעצתי ואל תדווחו לאף אחד שאתם מתכוונים לעשות זאת. החלק המייסר ביותר הוא הניסיון למודעות עצמית טוטאלית, בלתי פוסקת. תגידו מה שתגידו על התמכרות לסיגריות, לעוגות או להרואין, אבל לחתוך לעצמך פרוסה או לכרוך חוסם עורקים סביב היד זה עניין של כמה פעולות. הנגמל יכול, ברמת העיקרון, להחליט שהוא מפסיק בכל רגע בתהליך.

כעס לא עובד ככה. זוהי הצתה רגעית, בלתי מודעת, אימפולסיבית. ברוב הפעמים שבהן כעסתי, שמתי לב לזה רק אחרי כמה רגעים וצרחות. להחליט לא לכעוס שקול לתרגיל הישן שבו אתה מנסה להזיז את הידיים תוך כדי הליכה בכוונה תחילה ולא מתוך אוטומציה. ממש כפי שתרגיל ההליכה מבטיח שתוך שלוש דקות תיראו כמי שתקף אותם לפתע שיתוק מוחין, כך גם תרגיל השליטה העצמית גורם לך להתנהג מוזר, להגיב לאט, לחשוב לפני כל משפט. זה נשמע טוב רק בתיאוריה. בפועל זה מעצבן, וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים להימנע ממנו.

אז עשיתי מה שלא חשבתי שאעשה לעולם: התקשרתי לקואוצ'רית. היא עצבנה אותי. אני מניח שאנשים מגיעים לסדנאות עצבים במצב נואש. אני לא נואש. "כעס הוא אנרגיה", כפי שכתב באוטוביוגרפיה שלו ג'ון ליידון (סולן הסקס פיסטולז שעשה קריירה מרהיבה מכעסים). היות שלא הגעתי נואש, באתי ביקורתי. קודם היא קבעה שאין לנו שליטה על עשרה אחוזים מהדברים ויש לנו שליטה על 90 אחוז האחרים, "זה נקרא עקרון ה־90־10". למדתי מדעי הרוח, אבל אפילו אני יודע שקביעה כזאת דורשת הוכחה. אחר כך היא חרצה שהכעס הוא "רגש שניוני, לא ראשוני כמו קנאה או עלבון". ביקשתי הוכחה. היא הבהירה שלא תהיה כזאת. התעצבנתי. היא ביקשה שאפסיק. היא רגישה והיא חשה מותקפת. האישה פוגשת אנשים כועסים כל יום, ואני הוא זה שהביא אותה למצב הזה. מדובר בהישג.

ואז שבוע הגמילה מעצבים שיחק עליי תרגיל מטונף: הוא שלח לעברי כמה ימים ממש טובים. כרגיל, העולם נגדי. בן אדם אמור לבלות שבוע גמילה מייסר מכעס, לא לחגוג בכיף יום הולדת 30 ולהעביר את יום שבת בשמש בגינת הכלבים ואחר כך לאכול פסטה. גועל נפש. לא היה לי על מה להתעצבן. המסקנה שלי: אי אפשר באמת להפסיק לכעוס. כששלטתי בעצמי, השליליות יצאה החוצה בדרכים אחרות. הייתי מנוכר, עוין ומגעיל. לא כולם יסכימו, אבל לדעתי עדיף כעס על פני כתף קרה. אבל הכי טוב זה להבין שאם אתה כועס, זה עוד לא אומר שהבעיה היא אצלך. העולם מכעיס. אולי כדאי לחשוב איך לצמצם את האינטראקציה עם הדברים שמכעיסים אותך.