דף חלק: שירה פור לא הוציאה אפילו שקל

אין מה לומר, מצאתי את זה פוגעני. נהנתנית? אני? רגע לפני כן תהיתי בקול רם בחדר הישיבות ממה עליי להיגמל. התשובה הייתה "כסף", פה אחד. כלומר, היה פה אחד שנפצה פיזית, אך עשרה נוספים שהנהנו בהתלהבות אחריו. הרי אני בכלל לא אוהבת כסף. אין דבר שאני שונאת יותר מאשר להתעסק בו או לדבר עליו. אני כל כך שונאת כסף שהעדפתי לשלם לבזק על ממיר שאינני צריכה כלל, כי מבחינתי 350 שקל זה מחיר סביר לנגיסה של סרבני שירות בשפיותי. יש אנשים שמשלמים יותר מזה למישהו שישתוק מולם 50 דקות. אני לפחות חוסכת את הזמן היקר. זמן הוא כסף שבו אפשר לשבת לאכול אויסטרים בבסטה. אוי.

לכל הטורים בפרויקט "דף חלק"

לפני כמה שנים עליתי על מונית. דיברתי בשטף בטלפון ולא הפסקתי להלקות את עצמי בקול על כל המזומנים שהוצאתי השבוע. כשסיימתי את השיחה הסתובב אליי הנהג ונזף בי. "את לא בכיוון", הוא אמר. "יצאת עם חברות, קנית בגדים, אכלת במסעדה. לא בזבזת. בשביל מה יש כסף אם לא בשביל להשתמש בו? תגידי 'השתמשתי'". קניתי בלי מלח. מאותו רגע ואילך, ממש כמו בסרטים הכי דלי תקציב, אימצתי תפיסת עולם כלכלית שהנחיל לי נהג מונית. בהינף נסיעה לצהלה הפכתי את הבזבזנית למשתמשת, שהיא אישה שימושית ואולי אף יעילה, ואת הכסף, הדבר ההוא שעדיף שלא ידברו בו, למשהו שחייבים לעשות בו מעשים.

מיום שהתחלתי להרוויח כסף ויכולתי להפסיק לגנוב ממתקים מהמכולת, אני מבקשת מעצמי כל מה שאני צריכה. אני הספונסר. עצמי, יש לציין, מתירנית ביותר בכל הנוגע לי, בעלת טעם טוב ולעתים יקר בהכל, מנעליים עד לבשר. הבעיה היא לא הכסף שיש לי, אלא הכסף שאין לי. עליו צריך לשמור, ממנו יש להיגמל. נגיד, אם בתרחיש דמיוני אתבשר על החזר מס שמגיע לי, ההיגיון אומר שאמהר לרכוש משהו באופן מיידי ואז אוסיף לבזבז את אותו הכסף בדיוק שוב ושוב ושוב, בכל פעם שאזכר בו. למעשה, עד שאקבל אותו, אם בכלל, אני עשויה לפדות את הסכום לפחות כ־40 פעם, כמצפה לנס פיננסי.

נעתרתי לאתגר הגמילה מכסף, שבו נאסר עליי להוציא כסף במשך שבוע שלם, בידיעה שהעיר הזאת לא מאפשרת לך לזוז בלי לבזבז ושאין לי שום כוונה להיפסל. את רק מתעטשת כאן והוצאת 200 שקל – פה קפה, שם פלאפל, שייק אננס, כיסוי חד קרן לטלפון, קקטוסים, סורבה ארטישוק. מצד שני, אני רוב הזמן בעבודה ובתכלס, הסביבה מוגנת מהעצבים שלי כל עוד אני לא רעבה. כך, במוצ"ש הצטיידתי במזון, בלי לפסוח על אף שימור או חטיף. יש לי הכל, חשבתי. לא אצטרך לבקש דבר מאיש.

למרות התוכניות, בשבעת ימי האתגר נאלצתי/ הצלחתי לשנורר מחבריי 20 סיגריות, שלוש נסיעות מונית, חמישה דרינקים, נסיעת אוטובוס אחת בגשם, סמים קלים כקשים וכרטיס כניסה לבלוק (תודה לכולם!). לעבודה הלכתי ברגל, לא לפני שהכנתי אוכל לכל היום. כשלא עשיתי את זה אכלתי אגוזים לצהריים. ערב אחד עברתי במזנון והעמסתי פיתות עם טחינה מעמדת הסלטים בזמן שמכר הזמין מנה בתשלום. באחד הימים גררתי את חברי השעיר למספרת גברים מעוצבת וביליתי איתו שם שעה וחצי כי גיליתי שמקרר הבירות שלהם עומד לשימוש חופשי. לאסוני, הדבר היחיד ששכחתי לקנות מראש הוא חלב. כך, במשך שבוע שתיתי קפה עם נוזל צהבהב שיצא מתוך קרטון שעליו נכתב "משקה קוקוס ושקדים". מגעיל אותי אפילו לכתוב את זה. בסופו של השבוע הצנוע הבנתי שלושה דברים: א. קפה קוקוס הוא קפה עצוב. ב. הנכס הכי יקר בחיי הוא חבריי. ג. כסף מגלם את כל האהבות בבת אחת, ואני בסך הכל אדם שמאמין באהבה.