בימיה הראשונים של מגיפת הקורונה אמרנו, חצי בצחוק, שאין כוח לסרטים נוסח "אהבה בימי קורונה" שיגיעו בהמוניהם כמה שנים אחר כך. אבל הכותרת הזאת נכנסה לשימוש באופן אינטנסיבי כבר בשבועות הראשונים של הסגר, ומהר מאוד החלו לצוץ סרטים וסדרות טלוויזיה בנושא. שום דבר מכל מה שיצא בשעתו לא דומה ל"דקאמרון", הסדרה החדשה של נטפליקס שמבוססת על יצירה ספרותית איטלקית מהמאה ה-14.

>>מכל השינויים שרצינו לראות ב-MCU, דווקא אלו הפתיעו אותנו לגמרי

היצירה הסאטירית של ג'ובאני בוקאצ'ו, שנכתבה על רקע המגיפה השחורה וספגה המון ביקורת עקב עמדתה הנועזת לגבי מעמד הכמורה המושחת והארוטיקה הקיצונית לאותה התקופה, קיבלה כבר עיבוד קולנועי קלאסי של פייר פאולו פאזוליני בתחילת שנות ה-70, שהיה אף הוא נועז מאוד, חולל שערוריות וצונזר ברחבי העולם. עכשיו היא זוכה לעדכון מודרני ומתאימה את עצמה לפורמט הטלוויזיה ההוליוודי, תוך כדי שהיא מייצרת סיפור שמאד מעניין לראות כיום, יותר משנתיים אחרי שיגעון הקוביד-19.

וסיפור שהיה כך היה: באיטליה של 1348, בעוד המגיפה השחורה משתוללת, מוזמנת קבוצת אצילים לווילה של האציל לאונרדו לקראת המפגש עם כלתו, פמפינאה (זוסיה מאמט). לאונרדו אינו נוכח, ובהיעדר המארח האורחים מרגישים בנוח להאריך את שהותם במקום הכי בטוח באיטליה, עם מספיק אוכל ובחברת משרתים שמוכנים לעשות הכל כדי לרצות את גחמות הממונים עליהם.

לכל אחד מהאורחים האצילים יש סיפור משלו, בעיות משלו ורצונות משלו: פאנפילו וניפילה הם זוג נשוי שמתקשים בחדר המיטות. ניפילה היא נוצרית אדוקה שאמונתה נחלשת ופאנפילו הוא צעיר מבריק שנמשך לגברים. פמפינאה אמורה להתחתן עם לאונרדו הנעדר ונתמכת על ידי המשרתת שלה, מיסיה, שיותר נאמנה לה מאשר לעצמה. טינדארו הוא בן אצולה היפוכונדר ומיזוגן בתול שצמוד לרופא שלו דיונאו רודף הנשים, ואחרונה חביבה היא ליצ'סקה, משרתת שמוצאת את עצמה מתחזה לגבירתה, פילומנה, שמעוניינת לנצל את הארוחה למטרותיה האישיות ובעיקר לחמוק מהמוות האופף את ביתה מאז שאביה נדבק.

הקבוצה הזאת מספקת המון רגעים משעשעים, ויש המון מוטיבים מתוך הסיפור המקורי שבאופן חריג יצא כנגד הכנסייה, אבל הכתיבה של המאה ה-14 היא לא הכתיבה של ימינו ואין ספק שצריך כאן איזה רענון. הוא מגיעבצורת שינוי המשלב הלשוני. במקום שנקבל טקסט שייקספירי עמום אנחנו מקבלים שיח מודרני לחלוטין. זה טריק ישן שלא תמיד עובד, אבל כאן אופי הסיפור והקונטקסט משתלבים רוב הזמן באופן נפלא עם השפה העכשווית.

הפער הקיים במצבים מהסוג הזה מנוצל ליצירת סיטואציות קומיות מעולות, כמו לדוגמה דמות שבקושי הופיעה עד עכשיו מצביעה על פרט עלילתי שהיא לא באמת יכולה לדעת ודמות אחרת מגיבה לה "כל הכבוד על תשומת הלב", במין חצי פנייה אל הדמות, חצי פנייה אל הצופים. יוצרת הסדרה, קתלין ג'ורדן מביאה הומור פרוע מאוד אל תוך האחוזה ומייצרת דמויות בנויות היטב שנמצאות באותו מצב שהכרנו לפני שנים בודדות: סגורים בבית, מורטים שיערות ומתים לצאת החוצה לפני שאנחנו משתגעים באופן סופי ומוחלט.

הסדרה מתפתחת כך שכל פרק קיצוני מקודמו באופן משמעותי, המעמדות מתערערים כל הזמן ושום דבר אינו יציב. יש פה ושם בעיות בסדרה, ולמרות שיש כמה בעיות בסדרה, כמו סוף לא מהודק ואופטימי מדי (על אף הטראגיות שבו), ועדיין מרתק להסתכל על "דקאמרון" ולראות כיצד עלילת המסגרת מותאמת לעידן הפוסט-קורונה ומצליחה גם לגעת באופן קומי ואנושי מאוד בקושי של בני האדם להתמודד . הטבע האנושי לא השתנה בהרבה מאז המאה ה-14. האנושות של "דקאמרון" מורכבת מחרא אנשים, כולם אגואיסטים להדהים, וזה מה שהופך אותם לדמויות מאוד אנושיות שכמעט כל צופה יכול להזדהות איתן באופן מיידי.

זה ההישג האמיתי של הסדרה: דרך הריחוק עד למאה ה-14 ואפילו דרך הניכור שהדמויות יוצרות, הרגעים שבהם הפגיעות שלהן בוקעת לפתע הם הרגעים בהם אנחנו יכולים לראות הכי טוב את עצמנו: מפוחדים, פגיעים, חסרי שליטה וחסרי ביטחון אישי, כלכלי וקיומי.אז נכון, אף אחד לא ביקש עכשיו סדרת טלוויזיה שמבוססת על יצירה ספרותית מהמאה ה-14, אבל יש כאן יצירה מוצלחת שגורמת לנו להסתכל ברטרוספקטיבה על התקופה המטורפת שעברנו.

עם כמה ליטושים והידוקים קטנים, "דקאמרון" הייתה יכולה להיות הסאטירה הכי טובה של השנה, והיא לא, אבל זה לא מוריד מהרלוונטיות שלה או מהיכולת שלה להביט על השנים האחרונות מזווית שונה. אנחנו עדיין חיים במין תקופה מוזרה שבה אנחנו מנווטים מאסון לחורבן ועושים סיבוב פרסה לאסון נוסף ועכשיו אחרי ש"דה בויז" סיימה את שידוריה, אין סאטירה מדוייקת יותר מזו על המסך.
>> "דקאמרון", עונה אחת, 8 פרקים, עכשיו בנטפליקס

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• נטפליקס
• סדרות מומלצות