דקה וחצי. אמא ובת מחפשות מרחב מוגן. כרוניקה של פחד

בזמן שהצופרים שואגים על העיר אנחנו צועדות על שדרות ח"ן בצהריים החמים. את על סקייטים ואני בהליכה. אני מפנה אלייך את גבי ומבקשת שתטפסי. "יש אזעקה?", את שואלת בחשש. "תכף נגיע למרחב המוגן", אני עונה לך.

אני ממשיכה לנדוד בין חיצי הדירות ולוחצת על החץ של עוד משפחה ועוד אחת, עוד פעמון ועוד אחד. הכל מסתחרר. בפעם האחרונה שאני מנסה אני קוראת "תפתחו בבקשה, אנחנו רוצות להיכנס". נשארות עשרים שניות ואין מענה

כשעל גבי שני תיקים, אחד מלא בבקבוקי מים, שלך, שלי, "דולי סיטי" של אורלי קסטל בלום ואננס חתוך בקופסא והשני עם שני כדורי סל ופריסבי, ומעליהם בשק קמח – את, אני חוצה בריצה את השדרה ואז את הכביש הסמוך לו אל הבניין שנראה הכי קרוב. "יופי, אמא אלופה" את אומרת ונותנת לי נשיקה. עכשיו אני לא יכולה לאכזב אותך. פשוט לא.

כשאנחנו עומדות מול דלת הכניסה של בניין מספר 27 נשארות לנו 45 שניות. הרחוב ריק מאדם. דלת הכניסה נעולה והיא עשויה מזכוכית. אם לא נצליח להיכנס אל הבניין תוך שלושים שניות, ניאלץ לברוח ממנו כדי להימנע מפגיעת ההדף של הזכוכיות, לרוץ אל הרחוב הפתוח ולהישכב תוך 15 שניות פרקדן על המדרכה שסמוכה לו.

אנחנו עומדות מול האינטרקום אבל המערכת שלו נראית משוכללת מדי. אני לוחצת על כל מיני כפתורים עד שמוצאת אחד עם הגיון: הפעמון! כשזה קורה המערכת מציעה לי לבחור באיזו דירה בדיוק לצלצל. נשארות 35 שניות. אני מדפדפת בין החיצים ומוצאת "משפחת לוי". מצלצלת בפעמון שלהם. אין מענה.

אני ממשיכה לנדוד בין חיצי הדירות ולוחצת על החץ של עוד משפחה ועוד אחת, עוד פעמון ועוד אחד. הכל מסתחרר. בפעם האחרונה שאני מנסה אני קוראת "תפתחו בבקשה, אנחנו רוצות להיכנס". נשארות עשרים שניות ואין מענה. אני בועטת בייאוש בדלת הכניסה אבל אז היא נפתחת כמו חמאה, כאילו תמיד חיכתה לי שאבוא בשעריה.

את עומדת בכניסה אל הלובי החשוך, מחייכת כאילו הגענו אל האייסמול להחליק על הקרח. בפנים לא נשמע רחש. אני מרימה אותך בשתי ידיי ומטפסת איתך את שלוש המדרגות האחרונות אל המרחב המוגן, מצמידה אותך אל הפינה ואז נשמע פיצוץ עמום. "אמרתי לך שהצבא שלנו מיירט הכל? ה-כל!", אני אומרת לך ואנחנו מתיישבות על הרצפה, מתנשמות.

דין אהרוני רולנד היא צלמת ואמא תל אביבית