למה מי מת: הפרק המופתי של "האחרונים מבינינו" הרג גם אותנו

בעונה הקודמת של "האחרונים מבינינו" הייתה הצהרת כוונות ברורה: HBO רוצים להכיר את העולם הזה לכמה שיותר אנשים חדשים, להרחיב אותו עבור המעריצים הוותיקים, ובכך בעצם לשנות את האופן שבו עושים פרויקטים קולנועיים וטלוויזיונים המבוססים על משחקים מוכרים ואהובים. עד "האחרונים מבינינו", סרטים וסדרות מהסוג הזה היו משחזרים את הסיפור אחד לאחד או מתרחקים לנקודה אחרת בעולם המשחק שכמעט ולא קשורה לציר העלילה המרכזי. בפרק השני של העונה השנייה אנחנו מבינים שהצהרת הכוונות הזאת מהעונה הראשונה הפכה למורשת של הסדרה.

>> "הפוכים" עושה עוול לחברה הישראלית. והיא גם טלוויזיה מחורבנת
>> רף גבוה: "גבינה ממשלתית" היא הקומדיה המקורית שהיינו צריכים

 

 

הפרק הראשון בעונה השנייה לא היה מלא בהתרחשויות, אך כן שם את הכלים על הלוח ונתן לנו זמן להתחבר מחדש לדמויות ותיקות ולהכיר את הדמויות החדשות. הפרק של השבוע מעלה את ההילוך באופן דרמטי ומביא לנו את הספוילר הגדול שכל מי ששיחק במשחק ההמשך מכיר ונמנעתי מלספר. תכף נגיע אליו. בסיפור עצמו יש שני צירי עלילה מקבילים: מה שקורה בג'קסון ומה שקורה עם ג'ואל, אבי וחברים. ג'ואל יוצא לסיור עם דינה, בעוד אלי יוצאת לסיור עם ג'סי, וטומי נשאר מאחור. מהרגע הזה ידעתי מה הולך לקרות בסוף הפרק. התוספת המרעננת של הקרב על ג'קסון נגד הזומבים הופכת את הפרק הזה לטוב בתולדות הסדרה, וכן, פרק 3 של העונה הקודמת היה מדהים ופורץ דרך ומרגש ועצוב, אבל הפרק הזה שם אותו בעשן מהרבה בחינות.

אז כן, הסיבה היא הזומבים

רגע. אל תשפטו אותי. הפטריה היא תמיד המרכז של הסדרה. היא הסיבה שבגללה הדמויות מגיעות לאן שהן מגיעות והיא הסיבה שבני האדם פונים אחד נגד השני, איך שלא תסובבו את זה. ממבט ראשון זה נראה כאילו מדובר בעוד סדרה נוסח "המתים המהלכים", שבה האויב האמיתי הוא בני האדם. הפרק הזה מוכיח שזה לא הנרטיב בו יוצרי הסדרה בחרו. הסיבה שהעונה הקודמת התמקדה יותר בסיפורים האנושיים אולי תלויה בתקציב הגבוה גם ככה שהיה לה, אבל הפעם יש תגלית חדשה שמשנה את המבט על העונה הקודמת: הפטרייה מתפתחת בקצב מדאיג. 

זה מתחיל מעדר הזומבים הראשון שאנחנו רואים. בעונה הקודמת למדנו שכאשר הפטריה נמצאת במצבי קיצון כמו חום או קור או מתחת למים, היא נכנסת למעין מצב של תרדמת. לכן היה מפתיע לראות את הזומבים מצליחים לנוע בקור מקפיא. זה מוכיח שהפטריה מסתגלת וזה לא רק מרחיב את הידע שלנו על הפטריה, זה גם מקשה על ההתמודדות איתה באופן משמעותי. גם בעדר השני אנחנו רואים את ההסתגלות הזאת, כשמגלים שהפטריה צמחה ממש מתחת לאף של ג'קסון ולמעשה מזמינה אל העיירה הקטנה שהם בנו שם עדר זומבים שכמותו לא ראינו.

העיירה כבר ערוכה לתרחיש ואנחנו מקבלים הצצה לטקטיקה שלה: חביות דלק, הימנעות מהרחובות הראשיים, להחביא נשים וילדים במרתפים וירי מאסיבי. כשדברים לא התנהלו בדיוק לפי תוכנית הקרב, טומי מוביל את הבלואוטר, הזומבי הענק שפרץ את החומות, לאחת הסמטאות ומנסה לשרוף אותו – ואז אנחנו מבינים שהזומבים גם נהיים חסינים יותר לאש. אתם אולי מנחשים את זה מההפתעה על הפרצוף של טומי כשהבלואוטר כמעט מצליח להתגבר על הלהבות, אני יודע את זה כי במשחק להביור היה נשק הרבה יותר אפקטיבי על זומבים מסוגו. 

התוספת של סצנת הקרב היא יותר מאקשן עשוי היטב, היא בעצם אומרת לנו שבזמן שבני האדם היו עסוקים בלהרוג אחד את השני, האויב האמיתי התחזק. זה מבטל את הפרספקטיבה של העונה הקודמת לפיה "בני האדם הם האיום האמיתי". גם פה בני האדם הם קטנוניים ורצחניים, וזה הגיע לקיצון תחת המצב ההישרדותי אליו התדרדרה האנושות בעקבות הפטריה, אבל זאת רק הסחת דעת. זאת נקודת מבט מעניינת לנקוט בה לאחר מגפת הקורונה העולמית, שהופכת את כל הסדרה להרבה יותר רלוונטית ממה שהמשחק אי פעם היה, טוב ככל שהוא היה.

ועכשיו בואו נדבר על זה…

המוות של ג'ואל. זהו! אמרתי את זה. ידעתי שזה יבוא ואני לא אשקר – קיוויתי שזה יגיע הרבה יותר מאוחר. עם זאת, ציפיתי גם שזה יגיע כבר בסוף הפרק הראשון ואני כן מרוצה שהם סיימו עם זה עכשיו. קודם כל, מדובר באחת מסצנות המוות הטובות שראיתי בשנים האחרונות, ברצינות, רמה של "משחקי הכס" בעונות הראשונות, כשהסדרה הייתה שווה משהו. שאפו. אבל בואו נדבר רגע גם על כתיבת הדיאלוגים של אבי. 

אני אוהב את השחקנית קייטלין דיוור, היא אמינה, היא חזקה והיא ראויה לתפקידים טובים – אבל משהו השתנה באופן הכתיבה בעונה הזאת ופתאום יש תחושה שקצת כופים עלינו לקבל אותה כאנטגוניסטית. אולי זה כדי ליצור אלמנט הפתעה בהמשך הסדרה, כשיתנו לנו סיבות להתחבר אליה, ולמרות זאת נוצר פער בין הרמה של הטקסט שיוצא לה מהפה לבין הדברים שהדמות עושה. כלומר, סצנת רצח אכזרית ועשויה היטב וללא רחמים על אף אחת מהדמויות המעורבות, ומנגד טקסט בנאלי וטיפה מגוחך. נקווה שישתפר בפרקים הבאים. 

הפרק הזה הוא הפרק המצטיין בסדרה עד כה, בעיקר כי הוא מחדש לנו המון וגורם לנו להסתכל מחדש על כל העונה הראשונה. לא הייתה לי תחושה כזאת בסדרה מאז הפרק האחרון בעונה הראשונה של "המקום הטוב", כלומר מאז 2016, וזה די הרבה זמן. יוצרי "האחרונים שבינינו" בהחלט הבינו למה המעריצים לא אהבו את המשחק השני – המוות של ג'ואל היה מוקדם מדי ואחריו היה מעט מדי. הפיתרון: לא לשנות את הסיפור, אלא להרחיב אותו – למעשה אותו פיתרון שמצאו בעונה הראשונה כדי להפוך עיבוד מדויק של משחק למסך לרלוונטי ומעניין. וככה בונים מורשת.