המשפחה ברוסיה. החברים באוקראינה. אני מאוד עצובה לגבי זה

ליזה ממלי, 38, אם חד הורית לילדה בת 11, אמנית טקסטיל שיוצרת במגוון טכניקות, אבל ברוב היצירות שלה מככבת טכניקה של סריגת קרושה. היא גרה עכשיו בנווה צדק ומאוד מחפשת דירה חדשה, ואולי אפילו פתוחה לשמוע על שידוכים. עלתה לארץ מרוסיה לפני שש וחצי שנים ואת השיחה ערכנו במיקס של עברית ואנגלית, או איך שליזה הגדירה את זה "עיבריש" – שיחה בין שפות, בין סגנונות יצירה ובין חלומות על שלום בעולם, מחירים שפויים יותר לדירות וסטודיו ביפו.

>> האינסטגרם של ליזה ממלי 

איך את מגדירה את העשייה האמנותית שלך? 
"אני יוצרת בכל מיני סגנונות אבל הכי הרבה אני יוצרת בטקסטיל. אני סורגת הרבה וזאת המומחיות שלי, אני סורגת בסגנון קרושה. אני יוצרת כל מיני דברים, אני יוצרת אמנות ברחובות, יוצרת בפרויקטים קהילתיים ואמנות במרחב הציבורי, אני עובדת עם מעצבים תעשייתיים ומעצבי אופנה. כל מה שיצירתי – אני שם". 

לאורך כל הקריירה עסקת באמנות, גם ברוסיה?
"לקח לי הרבה זמן להפוך לאמנית במשרה מלאה. בלימודי התואר בכלל למדתי כלכלה ועבדתי בעבודות שונות". 

מה משך אותך לתחום האמנות?
"עבדתי בהרבה תחומים והייתי מאוכזבת ממה שעשיתי. התחלתי לתהות מי אני ומה אני בכלל בעולם. נסעתי לפריז ללמוד קולנוע. עבדתי שם בתחום הצילום, צילמתי הרבה סטילס וניסיתי כל מיני כלים של יצירה. כשהתחלתי לסרוג במסרגה אחת, בסגנון קרושה, זה משך אותי ומצאתי את הדרך שלי לבטא את עצמי. נהייתי אובססיבית לזה". 

מתי למדת לסרוג?
"ניסיתי לסרוג כשהייתי ילדה, כשמנסים כל מיני דברים. לסרוג ברצינות התחלתי כשילדתי. זה סיפור של הרבה נשים, כשהן יולדות הן מתחילות לבחור בכל מיני תחביבים מוזרים. התחלתי לסרוג קרושה ובשלב מסוים הבנתי שאני יכולה להכין הכל, לא רק צעצועים ובגדים לילדה שלי".  

אז באיזה גיל התחלת ליצור כאמנית?
"בגיל 30 הצגתי את התערוכה הראשונה שלי. זה כבר שמונה שנים שאני בטוחה בעצמי שאני אמנית באופן טוטאלי. לפני כן זה היו כמה שנים של מאבק וחיפוש ושאלות אישיות של מה אני רוצה לעשות. כשהגעתי לישראל, זאת הייתה התחלה חדשה כי זאת מדינה חדשה ואף אחד לא הכיר אותי. יכולתי לפתוח דף חדש ולעשות רק את מה שאני אוהבת לעשות. ככה זה קרה". 

יש לך משפחה בישראל? למה בחרת לעלות לארץ?
"אין לי פה משפחה, כל המשפחה שלי גרה ברוסיה, אני פה בלי משפחה וזה קשה. בחרתי בזה אולי ממקום של בריחה, אבל עכשיו עם המלחמה ברור לי מה היו הסיבות שלי, כי המלחמה קרתה וכל מה שהיה אז באוויר, הוכח כנכון. אני יכולה להגיד היום שחלק גדול מההחלטה שלי לעבור זה העניין הפוליטי". 

עברת בגלל האקלים הפוליטי ברוסיה?
"הסיבה הראשונה הייתה אקלים מבחינת מזג האוויר, תמיד רציתי לגור ליד הים במדינה חמה. והסיבה השנייה הייתה האקלים הפוליטי, שלא היה ידידותי ולא השתפר. החלטתי לנסות משהו אחר. סבא שלי יהודי אז הייתה לי את ההזדמנות לעלות".

איך המשפחה שלך הגיבה כשהחלטת לעלות לארץ לבד עם הילדה, בת כמה היא הייתה אז?
"היא הייתה כמעט בת חמש. הם היו לחוצים. זה לא היה ממקום של 'אני עוברת לתמיד', במחשבה שלי, חשבתי שאני נותנת לזה הזדמנות. ההורים שלי אמרו לי שהם לא ציפו שאני אישאר כל כך הרבה זמן. חשבו שאשאר חצי שנה ואראה אם אני אוהבת את זה או לא. מצאתי את עצמי עובדת והילדה שלי בגן ויש פה חיים, וזהו". 

כל הזמן הזה את גרה בתל אביב?
"כן. אני בתל אביב כל השנים. אני רוצה לנסוע לטייל יותר ברחבי הארץ כדי לראות עוד מקומות. עכשיו אני גרה בנווה צדק, ואני מחפשת דירה חדשה וזה ממש קשה. אני מחפשת כבר מעל שלושה חודשים. השוק קשוח והמחירים ממש גבוהים. אני מבקשת ממש מכולם, ואני אבקש גם ממך: אם את שומעת על דירה, תגידי לי". 

כמה חדרים? מה הכי היית רוצה?
"אני מחפשת מקום שאני אוכל גם לעבוד ממנו ולפתוח ממנו סטודיו. אני עושה סדנאות עם מסע ותגלית ועוד, אני מחפשת הזדמנות להשקיע ולפתוח מקום משלי. הכי מושלם יהיה למצוא מקום ביפו עם חלל נפרד לעבודה, כזה שאוכל להזמין אליו אנשים, וחלל לשינה ומגורים". 

אז זה החלום?
"כן, וזה לא חלום יותר מדי גדול לדעתי, אבל ממש קשה למצוא מקום. היו כבר מקומות שאהבתי אבל אנשים היו מהירים יותר". 

אני רוצה שתספרי לי קצת על היצירה שהפגישה בינינו. סרגת לאחרונה בפארק המסילה סמל PEACE גדול על הגדר ואנשים מסביב מאוד הסתקרנו. למה בחרת ליצור אותה וכמה זמן זה לקח?
"בדרך כלל לוקח לי כמה ימים, מקסימום שלושה ימים  כדי ליצור מיצג כלשהו. אני מחשיבה את עצמי קודם כל אמנית רחוב, אני אוהבת ליצור ברחובות. יש אינטראקציה עם אנשים, עם הסביבה, כי לא כולם הולכים למוזיאונים. אני תמיד מנסה לבטא משמעות ביצירות, לפעמים זה יותר מופשט, אבל ביצירה הזאת ממש זעקתי על כל הטרור שקורה בעולם". 

כמה את מעורבת במה שקורה עכשיו במלחמה, עם המשפחה ברוסיה ואולי עוד קרובים באזורים נוספים?
"כל המשפחה שלי ברוסיה. ויש לי הרבה חברים באוקראינה. אני מאוד עצובה לגבי זה. וכל שאר הדברים מרגישים לא רלוונטיים עכשיו. סוגרים שם את המדינה ואני דואגת. המשפחה שלי צריכה להסתגל למציאות החדשה שיש מלחמה מסביב, מחירים עולים, דברים מתחילים להיסגר, יש תעמולה ממש חזקה. יש הרבה אנשים שבוחרים להאמין בתעמולה על פני האמת". 

איך המשפחה שלך מגיבה להכל?
"תודה לאל, המשפחה שלי לא ככה, הם מבינים הכל. אבל זה לא עושה את זה יותר קל. הם לא יכולים לעשות כלום". 

מה המתח שאת חווה בין הדאגה למשפחה ברוסיה לבין החברים באוקראינה?
"החברים הטובים שלי מאוקראינה הצליחו לברוח לצ'כיה אבל הם איבדו הכל, הם עזבו את הבית ואת הכל, יחד עם עוד מיליוני אנשים. יש מיליוני אנשים שבורחים, וזה נורא. זה עולם ממש משוגע, ממש ככה". 

כל היצירות שלך פוליטיות או לא בהכרח? אמרת שאת גם עוסקת בפרויקטים קהילתיים, תוכלי לספר על זה?
"הן לא רק פוליטיות. אני מדברת הרבה על נושאים שחשוב לי להעלות למודעות, כמו נושאי נשים ואפליה. אני יוצרת גם אמנות מחומרים ממוחזרים וגם זה גם משהו חשוב ביצירתיות שלי, שהיא תהיה בת קיימא. אני מספרת על מה שחשוב". 

מאיפה ההשראה שלך?
"מהחיים. את לא צריכה ללכת רחוק כדי לעורר השראה. בימים האלו אני משתתפת בתערוכה נגד אלימות כלפי נשים באברהם הוסטל. בשבוע הקרוב אשתתף בתערוכה נוספת שמגייסת כספים לפליטים מאוקראינה. הפתיחה היא ב-20.3, כל הכסף מהמכירות יוענק לתמיכה. זאת הדרך שלי להיות מעורבת". 

את מצליחה להתפרנס רק מהאמנות שאת יוצרת?

"כבר שנתיים שאני עובדת כעצמאית. זה בין לבין, לפעמים יש פרויקטים ולפעמים יש פחות. זה מצב של הישרדות אבל זה מה שבחרתי. הייתי שמחה לצאת ממצב ההישרדות בשלב מסוים, אבל גם בגלל הקורונה אני עוד לא שם".

איך הקורונה השפיעה על התחום שלך?
"אנחנו עדיין בחיים. אלו חדשות טובות. לפעמים היה קשה ולפעמים היה בסדר. הקושי הגדול היה שבמשך ארבע שנים עבדתי בחנות צמר בנחלת בנימין, העבודה שהחזקתי בה הכי הרבה שנים ובגלל הקורונה הפסקתי לעבוד שם. אבל התגברתי על זה". 

מה מחזק אותך בימים ובתקופות כאלה?
"זאת עבודה יומיומית. מה שעוזר זה לעשות משהו עם הגוף. לפעמים כשקשה מדי מנטלית אז צריך לעשות דברים פיזיים. אני מתרגלת קונדליני יוגה ואני גולשת על סקטבורד, ולפעמים אני רצה. לפני שנה, הייתי הולכת הרבה ליד הים, ואז התחלתי לנקות את החוף ואז זה הוביל לזה שניקיתי את החוף כל יום. במשך פרק זמן ארוך ניקיתי את החוף כל בוקר, התנדבתי למען כדור הארץ ועשיתי את זה למען ההרגשה. זה מתחיל בהליכה על יד הים ואז בלעשות משהו טוב לכדור הארץ. זה טוב לגוף, לנפש ולכדור הארץ. יש לי גם כלבה חדשה, בפעם הראשונה בחיים, קוראים לה קוקי. בתל אביב לכולם יש כלבים". 

אפשר לשאול איך את מתרשמת מדייטים וחיי אהבה בתל אביב בימים האלו?
"רוב הזמן אני רווקה. לפעמים אני יוצאת לדייטים ולפעמים פחות, עכשיו זאת תקופה עם פחות, אבל אני שוקלת את האפשרויות ושוקלת לפגוש פרטנר לחיים בשלב מסוים. אני פתוחה להצעות שלך". 

אז אם לסכם, את פתוחה להצעות דירה ביפו, הליכות וזוגיות שתתאים.
"כן, אני מאוד פתוחה, אני שמה את זה בחוץ. למדתי את זה מהבת שלי, היא משיגה את כל מה שהיא רוצה ואני שואלת אותה 'איך את עושה את זה' והיא עונה לי: 'זה פשוט, אני פשוט שואלת'". 

איפה אפשר לראות את העבודות שלך ברחוב?
"בדרך כלל באזור בו אני גרה. עכשיו זה בנווה צדק, אבל זה משתנה ואי אפשר לדעת כי לפעמים מורידים לי את היצירות. גם בנחלת בנימין יש יצירות סריגה שלי על העצים, אני לא עוקבת מה הורידו ומה לא. בפארק המסילה יש כמה יצירות". 

יש לך יצירה שעשית שמרגשת אותך במיוחד?
"אני משקיעה ביצירות כל כך הרבה אנרגיה ואהבה ובשלבים מסוימים מתקיים חיבור, וזה משתנה. אני מחוברת למרבית היצירות שלי. עשיתי כמה פרויקטים עם קוצ'ינטה שממש אהבתי. גם בירושלים יצא לי לעשות פרויקט ברחוב. אני בעיקר אוהבת יצירות במרחב שאנשים יכולים לראות, אני מקבלת הרבה פידבקים מאנשים, זה גורם להם לחייך. עבודות טקסטיל לוקחות אנשים למקום נחמד כשהם רואים אותן, גם כשהמסר לא נחמד. החומר עצמו משדר רכות ואנשים מגיבים ממש טוב. זה מה שגורם לי להמשיך ולא לוותר". 

מה המקום הכי אהוב עלייך בעיר?
"להיות ליד הים. כשאת רוצה ליהנות, או להירגע או לבהות באופק, והשקיעות כאן הן מדהימות, אז זאת תרפיה להרבה אנשים". 

מה הכי תל אביבי בעינייך? 
"המחירים המטורפים לדירות. והדירות לא מספיק טובות בכלל. אני ממש אוהבת את תל אביב, אבל הכסף שאנחנו משלמים לדירות לא וואו, זה הסוד של תל אביב, ובכל זאת יש פה כל כך הרבה אנשים טובים. זה אומר שיש פה משהו שכולנו אוהבים".