"האקסית המטורפת" הפכה מפארודיה קלילה לסדרה אפלה ואמיצה

זה לקח שתי עונות וארבעה פרקים לתוך העונה השלישית עד ש"האקסית המטורפת" הגיעה לנקודת הרתיחה. הסדרה התחילה כמעין פארודיה מוזיקלית על קומדיות רומנטיות, שמלווה עורכת דין בשם רבקה (רייצ'ל בלום) כשהיא עושה "פלסיטי" ועוברת לצד השני של ארה"ב כדי להתאחד עם אהוב אבוד מגיל 16. סיפור האהבה המעוות מלכתחילה מקבל טוויסט אפל כשאותו אהוב, ג'וש, נוטש אותה בחתונתם. רבקה, שבשלב זה כבר ברור שאיננה סתם אובססיבית-בקטע-חמוד, עוטה ארשת פנים קרה ומבטיחה נקמה. מי שחשש מעונה שלישית שכולה אלימות, אופל ואימה יכול להירגע – רייצ'ל בלום ואלין ברוש-מקנה, יוצרות הסדרה, הן חבלניות שמפרקות קלישאות כאלה בעדינות ונחישות הראויה. זה לא אומר שהעונה הזאת לא הייתה אפלה, הסכנה והעצב פשוט הגיעו ממקום אחר.

בפתח העונה החדשה הוחלף הלעג לרומנטיקה במחוות אוהבות ועוקצניות לז'אנר אחר – סרטי נקמה נשיים סטייל "חיזור גורלי". הפרק הרביעי של עונה 3, שבלום הגדירה כ"חשוב ביותר בסדרה", אפילו מתחפש לסרט כזה. כמה דקות אל תוך הפרק עולות כותרות הפתיחה לסרט בבימויה ובכיכובה של הדמות הראשית ("תסריט מאת ג'וש צ'אן כי הוא אחראי לכל זה"), וברקע מתנגן שיר שמתאר אותה כאישה מפחידה אבל סקסית שבאה "לחתוך לך את הזין". לאורך הפרק רבקה מנסה להקריפ לארוס לשעבר את החיים עם נדנדות חורקות והודעות מלחיצות, אבל לנו וגם לה ברור שתחושת הכוח שהיא מקבלת מכל זה מזויפת, ושהיחידה שתיפגע כאן תהיה היא עצמה.

"האקסית המטורפת"

עוד כתבות מעניינות:
10 שאלות ותצליחו להחליט במה לצפות
אחת הסדרות הטובות בנטפליקס עברה לכם מתחת לרדאר
תרבות הפופ האמריקאית נסוגה לניינטיז וזה נעים לנו

כותרות הסיום לסרט כבר נראות אחרת לגמרי: הגיבורה צועדת בעצב ברחובות העיר אחרי שהגיעה לשפל הנמוך ביותר שלה עד כה, לצלילי שיר נוגה בביצוע ג'וש גרובן (שתורם לא רק מקולו, אלא מפרגן בהופעת אורח חמודה), שמזהיר אותה – זה אולי סוף הסרט שסידרת לעצמך בראש, אבל החיים האמיתיים ממש לא נראים ככה: "אם היית רואה סרט שהוא כמו החיים האמיתיים, היית כזה, 'על מה לעזאזל הסיפור הזה היה? הוא היה מפוזר לגמרי', לחיים אין היגיון נראטיבי". זה נשמע כמו פיק שלילי, אבל העלייה בחזרה משם איננה חדה ומהירה, להפך. הגיבורה עוברת את רוב העונה בשפל נפשי מתמשך, לוקחת צעד קדימה – שניים אחורה. בעונה הזו הדגש לא היה על סיפור האהבה אלא על החלק הפחות סקסי של שם הסדרה – הטירוף. ובעצם, זה בדיוק מה שהסדרה הייתה צריכה.

העיסוק של "האקסית המטורפת" בבעיות הנפשיות של הגיבורה שלה כל כך יוצא דופן בגלל שגם ברגעיה האפלים הסדרה שומרת על האופי החמוד והצבעוני שלה. השירים נשארו מעולים והקליפים שליוו אותם היו מושקעים ומקוריים מאי פעם. פרק אחד שילב תחושת ייאוש עמוקה עד אובדנית עם שיר מוטאון סיקסטיזי ועליז על יחסי אם ובת. באחר, רבקה מתבשרת שתקבל סוף סוף אבחנה רפואית שתואמת את מצבה הנפשי, ופוצחת בשיר בסגנון דיסני שמערבב בין דיאגנוזה למציאת הייעוד או המקום שלה בעולם. האבחנה הרפואית הזו אכן הגיעה, והתגלתה כאחת ההפרעות הנפשיות עם הדימוי השלילי ביותר: הפרעת אישיות גבולית. האושר הרגעי מתפוגג ורבקה מבינה מיד את חומרת המצב: "זה לא משהו שיש לי, זה משהו שאני". בהמשך העונה חילחלה יותר ויותר התחושה הקשה שאולי רבקה לעולם לא תהיה "בריאה" או "נורמלית", ואולי בשלב מסוים לכל הדמויות וגם לנו יימאס להתאכזב ממנה.

זה בסיס מתסכל לסיפור, אבל תהליכים נפשיים שבכל סדרה אחרת היו מתגלמים בשיחות עם הפסיכולוגית או במריבות משעממות עם חברים הופכים להפוגות מוזיקליות מעולות: החל מפארודיית קיטש אייטיז מושלמת תחת הכותרת "בואו נכליל על גברים", דרך שיר הפיתוי ברוח "שיקגו" "הפשט אותי מהמצפון שלי", ועד "בלי אהבה אפשר להציל את העולם", או המנון מרומם נפש על אימוץ חתולים כפיצוי על החיים כרווקה בודדה (כולל בובות פרווה מזמרות). זאת ועוד, רבקה מוקפת באנשים בעייתים לא פחות ממנה שדואגים לבלגן לה את החיים גם כשהיא ממש מנסה לסדר אותם. הראשון הוא נת'ניאל, שמאוהב ברבקה כמו תיכוניסט בן 14 שרואה ציצים בפעם הראשונה. הקשר המיני/רומנטי ביניהם מאפשר לה לשחזר את כל ההרגלים הרעים שלה, והוא אנוכי וילדותי מכדי להבחין בכך ולעזור לה להירפא מהם. גם לחברות של רבקה, פולה, ולנסיה והת'ר, לא תמיד ברור איך מתמודדים, והן מציגות בצורה חכמה שלוש דרכים שונות להגיב למצוקה נפשית של אדם קרוב: פינוק ועדינות יתר, ניצול המשבר להאדרה עצמית כאדם מוסרי ועמוק או ריחוק רגשי קורקטי ו"טיפולי".

הבעיה העיקרית בעונה היא שבכל זאת מדובר בסיטקום עם עלילות צד מרובות, מעניינות פחות מהסיפור המרכזי של רבקה. חלקן נשארו שוליות וקצרות מספיק כדי לא להפריע – פולה פוגשת את האקס המיתולוגי שלה בפרק שניפק את השיר המצטיין של העונה, הת'ר מחפשת את עצמה או נת'ניאל לומד להתמודד עם דחייה. אחרים טופלו בצורה זריזה ואגבית מדי, למשל הניסיונות של דריל להביא ילד לעולם או היציאה מהארון של דמות מרכזית. על הנייר לא מדובר בעלילות בעייתיות, אבל הן היו מרוויחות המון אם היו זוכות לתשומת הלב הראויה להן. עם זאת, גם כשהסדרה ממהרת מדי לעבור מסיפור לסיפור, או אפילו מדלגת על כמה חודשים כדי להגיע לנקודה הרצויה, זה לא מרגיש כמו קיצור דרך. "האקסית המטורפת" הוכיחה שוב שהיא אחת הסדרות הכי אמיצות בטלוויזיה. כן, גם בגלל שהיא מעזה לדבר על הפלות ועל הזוועתיות של הלידה או להגיד בקול רם וברור "דגדגן", אבל בעיקר בזכות היכולת לעסוק במחלות נפש בצורה כנה ומרגשת בלי לוותר על ההומור הציני שבגללו אנחנו צופים בה מלכתחילה.

← "האקסית המטורפת", HOT VOD ,yesVOD ונטפליקס (בינתיים עונה ראשונה בלבד)