"הבוזזים": פרק ראשון מתוך ספרו האחרון של ויליאם פוקנר

סבא שלי אמר:
כזה מין בן-אדם היה בּוּן הוֹגֶנבֶּק. אם התקרית הזאת היתה תלויה על קיר, היא יכלה להיות תיאור תמציתי מובהק שלו, כמו כרטסת לזיהוי פושעים או מודעה על עבריין נמלט; כל שוטר בצפון מיסיסיפי היה מזהה אותו בתוך כל קהל ועוצר אותו אחרי מבט אחד בתאריך.

היא התרחשה בשבת בבוקר, בשעה עשר בערך. שנינו — סבא-רבא שלך ואני — היינו במשרד, אבא שלי ישב ליד שולחן הכתיבה, ספר את המטבעות שהיו בשק הקנבס והשווה אותם לרשימת חשבונות ההובלה שבדיוק סיימתי לגבות בחנויות שמסביב לכיכר; ואני ישבתי על כיסא ליד הקיר וחיכיתי לשעה שתים-עשרה, שבה אקבל את השכר (השבועי) שלי — עשרה סנטים — ואז נלך הביתה לאכול צהריים, ואחר כך אוכל סוף-סוף להצטרף למשחק הבייסבול (זה היה בחודש מאי) שהתנהל מאז ארוחת הבוקר בלעדי: כי המחשבה (לא שלי, אלא של סבא-רבא שלך) היתה שכבר בגיל אחת-עשרה כל גבר צריך שתהיה מאחוריו שנה אחת של לקיחת אחריות, של תשלום על החלל שהוא ממלא, על המקום שהוא תופס, בכלכלה של העולם (או לפחות של העיירה ג'פרסון שבמדינת מיסיסיפי). לכן, בכל שבת אחרי ארוחת הבוקר יצאתי מהבית עם אבא, כשכל הבנים האחרים ברחוב רק התחמשו בכדורים, מחבטים וכפפות; שלא לדבר על שלושת האחים שלי, שהיו צעירים ממני ולכן גם קטנים ממני בגודל, ולכן מזלם שפר עליהם, כי זה היה ההיגיון של אבא שלי או הנחת היסוד שלו: שכל גבר בוגר ראוי לשמו מסוגל לאזן ארבעה ילדים, או להיות שקול להם, מבחינת התפוסה הכלכלית, ולכן כל אחד מהילדים, ובוודאי בעל הגוף הגדול ביותר מביניהם, יכול להספיק כדי לשאת בעול ולבצע את הפעולות הכלכליות הנחוצות: במקרה הזה, לצאת בכל שבת בבוקר עם שטרי החשבונות, לגבות את התשלום על הובלת הארגזים והתיבות שהעגלונים הכושים שלנו לקחו במהלך השבוע מתחנת הרכבת והביאו לדלת האחורית של חנויות המכולת וחומרי הבניין והמוצרים לחקלאים, ולהביא את שק הקנבס בחזרה למשרד של אוּרווֹת התובלה כדי שאבא יספור את הכסף ויאזן את הרשומות, ואחר כך, בשאר שעות הבוקר, לשבת במשרד כדי לענות לטלפונים לכאורה — וכל זה תמורת עשרה סנטים בשבוע, שלפי ההשערה היו אמורים לכסות את עלות המחיה שלי.

ובדברים האלה עסקנו כאשר בּוּן זינק פתאום פנימה. כן, כן. זינק. המדרגה מהמסדרון לא היתה גבוהה, אפילו לא לילד בן אחת-עשרה (אם כי ג'ון פּאוול, הסייס הראשי, פקד על סַן תומס, העגלון הצעיר ביותר, למצוא, לשאול או לקחת — לארגן, בקיצור — מאיפשהו גוש עץ שיהיה מדרגת ביניים בשבילי), ובון, שהתנשא לגובה מטר תשעים ושלושה, היה יכול לעלות בה בצעד אחד, כמו תמיד. אבל לא: הפעם הוא הסתער לתוך החדר. גם במצב רגיל הפרצוף שלו לא נראה מתון או עדין במיוחד; אבל ברגע זה נראה כאילו בעוד רגע הפרצוף שלו יתפוצץ ויעוף לו מבין הכתפיים מרוב התרגשות או בהילות, או מה שזה לא היה, כשהוא זינק על פני המשרד לעבר שולחן הכתיבה ותוך כדי כך צעק לעבר אבא: "תיזהר, מר מוֹרי, תזוז לי מהדרך," והושיט יד ונדחף על פני אבא לעבר המגירה התחתונה, שבה שכן האקדח של האורוות; התקשיתי לקבוע אם בון דחף אחורה את הכיסא (כיסא מסתובב, על גלגלים) תוך כדי צלילה אל המגירה, או אבא הוא שהדף את הכיסא אחורה כדי שיהיה לו מקום לבעוט בידו המושטת של בון, אבל בכל מקרה, כל המטבעות שנערמו על השולחן במגדלים מסודרים התפזרו לכל עבר, וגם אבא צעק עכשיו, תוך כדי בעיטות בכיוון המגירה או היד של בון או שתיהן:

"תפסיק, לכל הרוחות!"

"אני הולך לירות בלוּדוּס!" צעק בון. "הוא בטח כבר הגיע לכיכר עכשיו! תיזהר, מר מורי!"

"לא!" אמר אבא. "לך מכאן!"

"אתה לא נותן לי אותו?" שאל בון.

"לא, בשום אופן לא," אמר אבא.

"בסדר," אמר בון, וכבר זינק בחזרה לעבר הדלת ויצא. ואבא התיישב וזהו. בטח כבר שמת לב כמה בורים הם אנשים בני שלושים או ארבעים ומעלה. אני לא מתכוון לזה שהם שכחנים. כמה נוח וקל — יותר מדי קל — להגיד, "אוי, אבא ואמא (או סבא וסבתא) הם פשוט זקנים; הם כבר שכחו." אבל יש דברים, עובדות חיים מוצקות, שאי-אפשר לשכוח, ולא חשוב בן כמה אתה. אלא שישנה תעלה עמוקה, תהום, שבילדות חוצים אותה על קורה; אבל כשמזדחלים לשם בחזרה, בחיל ורעדה, בגיל שלושים וחמש או ארבעים, מתברר שהקורה נעלמה; אולי לא זוכרים אפילו את הקורה, אם כי לפחות לא נופלים לתוך כוח הכבידה הריק שהקורה הזאת נמתחה מעליו פעם. זה היה המצב של אבא שלי בתקופה ההיא. בון זינק בלי שום אזהרה לתוך המשרד וכמעט הפך את הכיסא של אבא ואת כל השאר כששלח יד אל המגירה שבה היה האקדח, עד שאבא הצליח לבעוט או לרקוע, או מה שזה לא היה, ולסלק את היד שלו, ואז בון הסתובב ויצא בזינוק מהמשרד, ואבא חשב כנראה — כך התברר — שזהו זה, הסיפור נגמר. הוא אפילו המשיך לקלל עוד קצת, מתוך עיקרון, וכאילו שום דבר לא בוער הוא ניווט את הכיסא בחזרה אל השולחן, סקר את המטבעות המפוזרים שיצטרך לספור מחדש עכשיו, ואז התחיל שוב לקלל את בון, לא בגלל האקדח אפילו, אלא פשוט את בון מפני שהוא בון הוגנבק. עד שהסברתי לו.

"הוא ינסה לקחת את האקדח של ג'ון פאוול," אמרתי.

"מה?" אמר אבא. ואז גם הוא זינק, שנינו זינקנו, לעבר פתח המשרד וירדנו למסדרון, ורצנו לאורך המסדרון אל המגרש שמאחורי האורוות, שבו ג'ון פאוול ולאסטר עזרו לגֵייבּ הנפח להתקין פרסות לשלושה פרדים ולסוס אחד, ואבא אפילו לא בזבז זמן על קללות עכשיו, אלא רק צעק "ג'ון! בון! ג'ון! בון!" כל שלושה צעדים.

אבל גם הפעם הוא איחר. כי בון סידר אותו — אותנו. כי האקדח של ג'ון פאוול לא היה רק בעיה מוסרית באורווה, הוא היה בראש ובראשונה בעיה רגשית. אקדח קצר-קנה, 0.41, די ישן אבל במצב מעולה, כי ג'ון שמר עליו ככה מרגע שהוא קנה אותו מאבא שלו ביום שמלאו לו עשרים ואחת. אלא שהאקדח הזה לא היה צריך להיות ברשותו בכלל. זאת אומרת, רשמית האקדח הזה לא היה קיים. ההוראה, שהיתה ותיקה כמו האורוות עצמן, אמרה שהאקדח היחיד שקשור לאורוות יהיה זה שנמצא במגירה הימנית התחתונה בשולחן העבודה שבמשרד, וההסכמה הג'נטלמנית המשותפת היתה שאף אחד מאנשי הצוות אפילו לא מחזיק בבעלותו כלי נשק כלשהו מרגע שהוא מגיע לעבודה עד שהוא חוזר הביתה, ובוודאי שלא מביא איתו כלי נשק לעבודה. ובכל זאת — וג'ון הסביר לנו את זה וזכה במלוא האהדה וההבנה של כולנו, פה אחד, חזית איתנה ומאוחדת מול העולם, ואפילו מול אבא בכבודו ובעצמו אם משבר בלתי-סביר כזה היה מתעורר אי-פעם, והוא לא היה מתעורר אילולא בון הוגנבק — כשהוא (ג'ון) סיפר לנו איך הרוויח את הכסף הדרוש לקניית האקדח מעבודות צדדיות שביצע בזמנו הפנוי, לא בשעות שבהן עזר לאביו בחווה אלא בזמן הפרטי שלו, שהיה מיועד לאכילה או לשינה, עד שביום הולדתו העשרים ואחד הוא הניח את המטבע האחרון ביד של אבא שלו וקיבל את האקדח; כשהוא סיפר לנו שהאקדח הוא סמל ממשי לגבריות שלו, הוכחה ניצחת לכך שהוא כבר גבר בוגר, בן עשרים ואחת; שאין לו שום כוונה והוא מסרב אפילו לדמיין את הנסיבות שבהן יחליט אי-פעם לכוון את האקדח לעבר בן-אדם וללחוץ על ההדק, ובכל זאת האקדח חייב להיות איתו, והוא בשום אופן לא ישאיר אותו בבית כשהוא יוצא משם, בדיוק כמו שהוא לא ישאיר את הגבריות שלו באיזה ארון או מגירה נידחת כשהוא הולך לעבודה; הוא הוסיף והסביר לנו (ואנחנו האמנו לו) שאם אי-פעם יגיע הרגע שבו יצטרך לבחור אם להשאיר את האקדח בבית או לא להגיע לעבודה, מבחינתו תהיה רק אפשרות אחת.

אז בהתחלה אשתו תפרה לו כיס חזק ומסודר, שהתאים בדיוק לאקדח, בצד הפנימי של חזית הסרבל שלו. אבל ג'ון תכף הבין שזה לא לעניין. לא מפני שהאקדח היה עלול ליפול משם באיזשהו רגע בלתי-הפיך, אלא מפני שהצורה שלו היתה ברורה לגמרי דרך הבד; לא היה שום מקום לניחושים. אם כי אנחנו לא היינו צריכים לנחש, כי כולנו ידענו שהוא שם: מר בּאלוֹט, מנהל העבודה הלבן; בּוּן, שהיה העוזר שלו (ועבד במשמרת לילה, ולכן היה צריך להיות כרגע במיטה בבית); כל העגלונים והסייסים הכושים; עד אחרון המנקים באורווה; ואפילו אני, שרק גביתי בכל שבת את חשבונות ההובלה שהצטברו ועניתי לטלפונים. וגם דן גְרינאפּ, קשיש מלוכלך שהזקָן שלו היה מוכתם בטבק, שתמיד היה שיכור קצת אבל אף פעם לא לגמרי, ושלא היתה לו משרה רשמית באורווה, גם בגלל הוויסקי אולי, אבל בעיקר בגלל השם שלו, שבכלל לא היה גרינאפ אלא גרֶניֶיה: שם שנחשב לאחד הוותיקים במחוז עד שהמשפחה ירדה מנכסיה — לואי גרנייה ההוגנוטי חצה את ההרים מווירג'יניה וקרוליינה אחרי המהפכה וירד למיסיסיפי ב-1790 ומשהו, וייסד את ג'פרסון והעניק לה את שמה — והוא (דן הזקן) לא גר בשום מקום (ולא היו לו שום קרובי משפחה חוץ מאיזה אחיין מפגר או בן-דוד או משהו כזה, שעדיין גר באוהל בג'ונגל שעל שפת הנהר מעבר לפרֶנצ'מֵנס-בֶּנד — "העיקול של הצרפתי" — שפעם היה חלק מהאחוזה של גרנייה), והוא (דן הזקן) היה מופיע בבוקר באורווה, אף פעם לא שיכור מדי לנהוג בכרכרה לתחנה כדי לפגוש את הרכבת של 9:30 בערב ושל 4:12 בבוקר ולהביא את הסוכנים-הנוסעים למלון, או לעבוד כל הלילה לפעמים, כשהיו נשפים או מופעי שירה או הצגות בבית האופרה (לפעמים, באיזה נאום שִכרות קר ומלא בוז, הוא היה אומר שפעם בני משפחת גרנייה היו העילית החברתית במחוז יוֹקְנָאפּאטוֹפָה, ועכשיו בני משפחת גרינאפ מסיעים את העילית הזאת), וחלק מהאנשים אמרו שלא מפטרים אותו מהעבודה רק כי הבת שלו היתה אשתו הראשונה של מר באלוט, אם כי אנחנו, כל אלה שעבדו באורווה, חשבנו שמשאירים אותו שם כי אבא שלי נהג בילדותו לצאת לציד שועלים עם אביו של דן הזקן בפרנצ'מנס-בנד.

גם אבא שלי לא היה צריך לנחש (את קיומו של האקדח), כי גם הוא ידע עליו. לא היתה לו ברירה אלא לדעת; בית העסק שלנו היה קטן מדי, מורכב מדי, הדוק מדי. כך שהבעיה המוסרית של אבא היתה זהה לזאת של ג'ון פאוול, ושניהם הכירו בה והתמודדו איתה בהסכמה הדדית, כמו שג'נטלמנים צריכים לעשות: אם אבא היה נאלץ להכיר בקיומו של האקדח בבית העסק, לא היתה לו ברירה אלא להגיד לג'ון להשאיר אותו בבית ביום המחרת, או לא להגיע שוב לעבודה. וג'ון היה מודע לכך, וכג'נטלמן הוא לעולם לא היה מאלץ את אבא להודות בקיומו של האקדח. ולכן, במקום בחזית הסרבל, תפרה אשתו את הכיס מתחת לבית השחי השמאלי של הסוודר, כך שהוא היה בלתי-נראה (או בכל מקרה לא בלט לעין) כשג'ון לבש את הסוודר, או כשהסוודר היה תלוי, במזג אוויר חם (כמו עכשיו), על המסמר הפרטי של ג'ון בחדר הרתמות. ובדיוק שם היה האקדח כאשר בון — שקיבל שכר כדי שיהיה בשעה כזאת בבית, במיטה, ובמובן מסוים גם התחייב להיות שם ולא להסתובב בכיכר, שבה היה פגיע לדברים כאלה, כמו זה שבגללו, רק לפני רגע, חזר בריצה לאורוות — זינק לתוך המשרד והפך את אבא ואת ג'ון פאוול לשקרנים.

אלא שגם הפעם אבא הגיע מאוחר מדי. בון הערים עליו — הערים עלינו. כי גם הוא הכיר את המסמר הזה בחדר הרתמות. והוא גם היה פיקח, ולכן לא חזר לאורך המסדרון, שבו היה נאלץ לעבור על פני המשרד; וכך, כשהגענו למגרש, ג'ון, לאסטר וגייב (וגם שלושת הפרדים והסוס) עדיין הביטו בשער הצדדי שעדיין התנדנד אחרי שבון נעלם דרכו לפני רגע, עם האקדח בידו. ג'ון ואבא הביטו זה בזה במשך עשר שניות בערך, שבמהלכן המבנה המפואר של המחויבות הנאצלת קרס כולו והתפורר לאבק. אם כי האצילות והמחויבות נותרו בעינן.

"הוא לקח את האקדח שלי," אמר ג'ון.

"כן," אמר אבא. "הוא פגש את לודוס בכיכר."

"אני יתפוס אותו," אמר ג'ון. "אני ייקח לו אותו. רק תגיד."

"שמישהו יזהיר את לודוס," אמר גייב. הוא היה נמוך, ובכל זאת גדול להפליא, יותר גדול מבון, ואחת מרגליו היתה מעוותת לגמרי מפציעה ישנה במסגרת העבודה; כדי לפרזל רגל אחורית של סוס או פרד, הוא היה מרים ונועל אותה מאחורי הברך המעוותת שלו ואז (אם היה לו במה להיאחז — בעמוד או בכל דבר אחר) הסוס או הפרד היה יכול לטלטל את עצמו כמה שהוא רוצה, ובכל זאת לא היה מצליח לשחרר את הרגל או למצוא מספיק שיווי משקל כדי לבעוט בו ברגל השנייה. "קדימה, לאסטר, רוץ ותמצא את…"

"אף אחד לא צריך להגן על לודוס," אמר ג'ון. "שום דבר לא יקרה ללודוס. כי בון הוגנבק" — הוא לא אמר "מר בון" והוא ידע שאבא שמע אותו: הוא בשום אופן לא היה שוכח להגיד "מר" בטווח שמיעה של כל אדם לבן שנחשב בעיניו שווה לו, כי ג'ון היה ג'נטלמן; אבל גם אבא היה מסוגל לאצילות, כי עניין האקדח היה בלתי-נסלח, ואבא ידע את זה — "כבר ראיתי פעם איך הוא יורה. אז רק תגיד, מר מורי."

"לא," אמר אבא. "תרוץ למשרד ותתקשר למר הַמפּטון." (כן, גם בתקופה ההיא שמו של השריף היה המפטון.) "תגיד לו שאמרתי שיתפוס את מר בון הכי מהר שהוא יכול." אבא צעד לעבר השער.

"לך איתו," אמר גייב ללאסטר. "אולי הוא יצטרך מישהו שירוץ בשבילו. ותנעל את השער."

אז שלושתנו הלכנו לאורך הסמטה לעבר הכיכר (אם כי אני נאלצתי לעבור לריצה קלה כדי לא לפגר אחריהם), לא כדי להשתלט על בון, אלא כדי לחצוץ בין בון והאקדח לבין ג'ון פאוול. כי כמו שג'ון אמר, שום סכנה לא נשקפה ללודוס. כולנו הכרנו את כישורי הקליעה של בון, וידענו שגם אם בון יירה בלודוס, לא יקרה לו שום דבר. גם הוא, לודוס, היה אחד העגלונים שלנו, עד יום שלישי שעבר, בבוקר. וזה מה שקרה, כפי שהתברר אחר כך מהדברים של בון, של מר באלוט ושל ג'ון פאוול, וקצת גם מלודוס עצמו: שבוע-שבועיים קודם לכן לודוס מצא איזו אישה חדשה, שהיתה הבת (או הרעיה — העניין הזה לא היה ברור) של חקלאי באיזו חווה במרחק תשעה קילומטרים מהעיר. ביום שני בערב, כשבון הגיע לאורווה להחליף את מר באלוט ולעבוד במשמרת לילה, כל הסוסים והעגלות והעגלונים כבר חזרו, חוץ מלודוס. מר באלוט אמר לבון שיתקשר אליו כשלודוס יחזור; והלך הביתה. ככה מר באלוט העיד. ואילו העדות של בון, שנתמכה חלקית על ידי ג'ון פאוול (אבא כבר הלך הביתה זמן קצר קודם לכן) היתה כזאת: כמה רגעים אחרי שמר באלוט יצא מהדלת הקדמית, לודוס הגיע מהכניסה האחורית, ברגל. לודוס סיפר לבון שהצמיג באחד הגלגלים התרופף, ולכן הוא עצר ליד הבית שלנו ודיבר עם אבא, ואבא אמר לו שיסיע את העגלה למקווה המים שבשדה המרעה, כדי שהמים ינפחו את גלגל העץ ויצמידו אותו בחזרה אל הצמיג, ובינתיים שיאכסן ויאכיל את הפרדים בחצר הבית שלנו ויבוא לקחת אותם בבוקר. לודוס ציפה שאפילו בון יאמין לזה, אם כי ג'ון פאוול לא האמין לרגע, כי כל אדם שהכיר את אבא או את לודוס היה יודע שבלי שום קשר לסידור שהיו מוצאים לעגלה למשך הלילה, אבא היה אומר ללודוס להוביל את הפרדים בחזרה לתאים שלהם באורוות התובלה, כדי שינקו אותם ויאכילו אותם כמו שצריך. אבל בון אמר שככה לודוס אמר לו, ולכן הוא החליט לא להפריע למר באלוט באמצע ארוחת הערב, כי הרי אבא יודע איפה הפרדים והעגלה, והרי אבא הוא הבעלים שלהם, לא מר באלוט.

ועכשיו העדות של ג'ון פאוול: אף על פי שהוא מסר אותה באי-רצון, ויש להניח שלא היה מוסר אותה בכלל אם בון לא היה הופך את שתיקתו (של ג'ון) בנוגע להתרחשות בפועל לְסוגיה מוסרית גדולה יותר מהנאמנות שלו לבני גזעו. ברגע שג'ון ראה את לודוס נכנס בידיים ריקות בדלת האחורית של האורווה, בדיוק כשמר באלוט יצא מהדלת הקדמית כך שרק בון היה אחראי עכשיו, ג'ון לא טרח אפילו להקשיב למעשייה שלודוס עמד לספר. הוא פשוט הלך בחזרה במסדרון, חצה את המגרש, יצא לסמטה והמשיך עד הקצה שלה, ועמד ליד העגלה כשלודוס חזר אליה. העגלה הכילה עכשיו שק קמח, קנקן של ארבעה ליטר נפט, וגם שקית סוכריות מנטה (ככה ג'ון סיפר). וזה בערך מה שקרה בהמשך, כי בתוך האורווה כל הוראה של ג'ון בנוגע לסוס או לפרד היתה כמו חוק, בלתי-ניתנת להפרה, אפילו יותר משל בון, ממש כמו של מר באלוט או של אבא עצמו, אבל כאן בחוץ, בשטח ההפקר הזה, הוא היה סתם פועל שכיר באורוות התובלה של מוֹרי פְּריסט, והוא ולודוס ידעו את זה טוב מאוד. אולי לודוס אפילו הזכיר לו את זה, אבל אני לא חושב. כי לודוס בסך הכול היה צריך להגיד משהו כמו, "אם מורי פריסט ישמע שלקחתי בהשאלה את העגלה והפרדים היום בלילה, אולי הוא גם ישמע על מה שתפור לך בסוודר הזה שאתה לובש."

ואני גם לא חושב שהוא אמר את זה, כי הוא וג'ון ידעו טוב מאוד שזה לא יקרה, בדיוק כמו שהם ידעו שאם לודוס יחכה שג'ון ידווח לאבא על מה שלודוס קרא לו "השאלה" של העגלה והפרדים, אבא אף פעם לא יֵדע את זה, ואם ג'ון היה מחכה שלודוס (או כל כושי אחר באורווה או בג'פרסון כולה) יספר לאבא על האקדח, גם את זה אבא לא היה יודע. לכן לודוס לא אמר כלום כנראה, וג'ון רק אמר, "טוב. אבל אם הפרדים האלה לא חוזרים לתא שלהם — בלי אף טיפת זיעה או סימן של שוט ואפילו לא נראים מנומנמים — שעה שלמה לפני שמר באלוט מגיע לכאן מחר בבוקר" (בטח כבר שמתם לב ששניהם לא הזכירו בכלל את בון בכל העניין: לודוס לא אמר, "מר בון יודע שהפרדים האלה לא יהיו באורווה בלילה; הרי הוא הבוס עד שמר באלוט חוזר בבוקר, נכון?" וגם ג'ון לא אמר, "כל מי שקנה את המעשייה שהבאת לכאן היום בערב, במקום להחזיר את הפרדים, לא יכול להיות בוס של שום דבר. ואני אפילו עוד לא משוכנע שהשם שלו בון הוגנבק"), "מר מורי לא רק יֵדע איפה הפרדים והעגלה לא היו אתמול בלילה, הוא גם יֵדע איפה הם כן היו."

אבל ג'ון לא אמר את זה. והפרדים של לודוס חזרו לתא שלהם שעה שלמה לפני שאור היום עלה, אבל חמש-עשרה דקות אחרי שמר באלוט הגיע לאורווה בשש, בבוקר המחרת, ולכן הוא קרא ללודוס והודיע לו שהוא מפוטר. "מר בון יודע שהפרדים היו בחוץ," אמר לודוס. "הוא בעצמו שלח אותי להביא לו בקבוק ויסקי. הבאתי לו את זה באיזה ארבע בלילה."

"אני לא שלחתי אותך לשום מקום," אמר בון. "שהוא בא לפה אתמול בלילה עם הסיפור המצוץ על זה שהפרדים נשארו במגרש של מר מורי, אני לא הקשבתי לו אפילו. לא טרחתי אפילו לשאול אותו איפה באמת העגלה היתה, ובטח לא למה הוא היה צריך עגלה ופרדים אתמול בלילה. מה שאמרתי לו זה שלפני שהוא מחזיר את העגלה הזאת בבוקר, אני מצפה שהוא יעבור אצל מק וינבּוּש ויביא לי קנקן ויסקי של הדוד קאל בּוּקרַייט. וגם נתתי לו כסף בשביל זה — שני דולר."

"ואני הבאתי לך את הוויסקי," אמר לודוס. "לא יודע מה עשית איתו."

"אתה הבאת לי חצי קנקן מיץ זבל — נוזל חיטוי עם פלפל אדום," אמר בון. "לא יודע מה מר מורי יעשה לך על זה שהפרדים היו בחוץ כל הלילה, אבל זה לא קשור למה שקלווין בוקרייט יעשה לך כשאני יראה לו את הוויסקי הזה ויגיד לו שאתה אומר שהוא עשה אותו."

"מר וינבוש גר שתים-עשרה קילומטר מהעיר," אמר לודוס. "כבר היה חצות עד שהייתי מספיק לחזור ל…" והשתתק.

"אז בשביל זה היית צריך עגלה," אמר בון. "סוף-סוף גמרת להתגנב לכל חלון אחורי בג'פרסון, אז עכשיו אתה צריך לשוטט בארץ בשביל לאתר חלון אחר שתוכל לזחול לתוכו. טוב, עכשיו יהיה לך הרבה זמן בשביל זה; הבעיה היחידה, שתצטרך ללכת ברגל…"

"אתה אמרת לי קנקן ויסקי," אמר לודוס בזעף. "אז הבאתי לך קנקן…"

"אפילו לא חצי מלא," אמר בון. ואז הוא אמר למר באלוט: "בחיי, עכשיו לא תצטרך אפילו לתת לו את השכר השבועי." (השכר השבועי של העגלונים היה שני דולרים; זה היה ב-1905, אל תשכח.) "הוא כבר חייב לי את זה על הוויסקי. מה אתה מחכה? שמר מורי יבוא בעצמו ויפטר אותו?"

אבל אם מר באלוט (או אבא) באמת היה מתכוון לפטר את לודוס אחת ולתמיד, בכל זאת היו נותנים לו את השכר השבועי שלו. והעובדה שהם לא עשו את זה העידה (ולודוס ידע את זה) על כך שרק יקצצו לו שכר של שבוע (כולל החופשה) מפני שהשאיר את הפרדים בחוץ כל הלילה, בלי רשות; כך שביום שני הבא לודוס היה מתייצב בבוקר בשעה הקבועה, עם כל העגלונים האחרים, וג'ון פאוול היה מכין לו את הצמד שלו, כאילו כלום לא קרה. אבל אלת הגורל — השמועה, הרכילות — היתה חייבת להתערב.

אז עכשיו מיהרנו — אבא, לאסטר ואני — לאורך הסמטה לעבר הכיכר, ואני עברתי לריצה קלה, אבל גם הפעם הגענו מאוחר מדי. בקושי הספקנו להגיע אל קצה הסמטה וכבר שמענו את היריות, את כל חמש היריות: בום בום בום בום בום, ככה, ואז הגענו לכיכר (היא לא היתה רחוקה: ממש בפינה, מול חנות חומרי הבניין של בן-הדוד אייזיק מֶקֵסלין) וראינו הכול: היו שם המון אנשים; בון בהחלט בחר יום מוצלח מבחינת עדים; יום שבת הראשון בכל חודש היה יום מסחר כבר בתקופה ההיא, ואפילו בחודש מאי, כשהיית מצפה שאנשים יהיו יותר מדי עסוקים בשתילה ונטיעה. אבל לא כך במחוז יוקנאפאטופה. כולם היו בכיכר, שחורים ולבנים: קהל אחד, שבו מר המפטון (סבא של הַאבּ הקטן שהוא שריף עכשיו, או יהיה שוב בשנה הבאה) ושניים-שלושה מהנוכחים נאבקו עם בון, וקהל נוסף שבו סגן שריף אחר החזיק את לודוס, במרחק שישה מטרים בערך משם, עדיין קפוא בתנועת בריחה או בורח בתנועה קפואה או נע בקפיאת בריחה, איך שהכי נכון לתאר את זה, וקהל נוסף סביב חלון הראווה של בן-הדוד אייק (אייזיק), שאחד הקליעים של בון (מעולם לא הצליחו לגלות לאן התעופפו ארבעת האחרים) ניפץ אותו אחרי ששרט את ישבנה של בחורה כושית, ששכבה עכשיו על המדרכה וצרחה, עד שבן-הדוד אייק זינק מהחנות והחריש את קולה בקולו כששאג בזעם על בון, לא מפני שהרס לו את החלון, אלא (בן-הדוד אייק היה צעיר אז, אבל כבר הספיק להיות הצייד הכי טוב שהיה במחוז מאז ומעולם) מפני שבחמש יריות הוא לא הצליח לפגוע במשהו שהיה במרחק שישה מטרים ממנו בסך הכול.

הכול התרחש הלאה במהירות. המרפאה של דוקטור פּיבּוֹדי היתה ממש מעבר לרחוב, מעל בית המרקחת של כריסטיאן; מר המפטון אחז בידו את האקדח של ג'ון פאוול וצעד בראש, לאסטר וכושי נוסף נשאו את הבחורה, שעדיין צרחה ודיממה כמו חזיר שחוט, והעלו אותה במדרגות, אבא הלך אחריהם עם בון, ואחריו אני וסגן השריף עם לודוס, וכל האנשים שהצליחו להצטופף על המדרגות, עד שמר המפטון עצר והסתובב ושאג עליהם. הלשכה של השופט סטיבנס היתה בהמשך של מרפסת הכניסה הזאת, ליד המרפאה של דוקטור פיבודי; הוא כבר עמד בראש המדרגות כשעלינו. אז אנחנו — זאת אומרת, אבא שלי, אני, בון, לודוס וסגן השריף — נכנסנו לשם כדי לחכות למר המפטון עד שיחזור מהמרפאה של דוקטור פיבודי. זה לא לקח הרבה זמן.

"טוב," אמר מר המפטון. "הקליע בקושי שרט אותה. תִקנה לה שמלה חדשה" (לא היה שום דבר מתחת לשמלה) "ושקית סוכריות, ותיתן לאבא שלה עשרה דולר, וזה יסגור את החשבון בינה לבין בון. אבל עוד לא החלטתי מה יסגור את החשבון בינו לביני." הוא נעץ בבון מבט נוקב והתנשף בזעף: גבר גדול בעל עיניים אפורות, קטנות ונוקשות, גדול כמו בון למעשה, אם כי לא גבוה כמוהו. "טוב, נשמע מה יש לך להגיד," הוא אמר לבון.

"הוא העליב אותי," אמר בון. "הוא אמר לסן תומס שאני בן-זונה עם תחת קטן."

מר המפטון העביר את מבטו אל לודוס. "כן…" הוא אמר.

"בכלל לא אמרתי תחת קטן," אמר לודוס. "אמרתי מוח קטן."

"מה?" אמר בון.

"זה עוד יותר גרוע," אמר השופט סטיבנס.

"בטח שזה עוד יותר גרוע," אמר בון. הוא צעק בעצם. "אתם לא מבינים? אין לי שום ברירה אפילו. אני, בן-אדם לבן, צריך לעמוד פה ולתת לאיזה עגלון פרדים כושון למתוח ביקורת על הזנב הפרטי שלי או להצהיר לפני קהל של חמש עדים שאין לי שום שכל. אתם לא מבינים? דברים כאלה אי-אפשר לבטל, בשום צורה. אי-אפשר לתקן את זה אפילו, כי אין איך לתקן אף אחד מהדברים האלה." הוא כמעט בכה עכשיו, ופרצופו הגדול והמכוער, שהיה סמוק ונוקשה כמו אגוז, התעוות והתפתל כמו פרצוף של ילד. "גם אם אני יצליח להשיג איפשהו אקדח אחר בשביל לירות בסן תומס, אני בטוח יפספס גם אותו."

אבא קם במהירות ובמרץ. הוא היחיד שישב; אפילו השופט סטיבנס עמד בפיסוק מול האח הקרה ותחב את הידיים מתחת לכנפות המעיל, כאילו זה אמצע החורף והאש בוערת באח. "אני חייב לחזור לעבודה," אמר אבא. "הבַּטלה היא אֵם כל חטאת, כן?" והוא המשיך ואמר בלי לפנות למישהו מסוים: "אני רוצה ששניהם, בון והבחור הזה, יחתמו על התחייבות לשמור על שקט: אחרת כל אחד מהם ישלם מאה דולר, נגיד; אני אחתים אותם על ההתחייבות. אבל אני רוצה שני כתבי התחייבות הדדיים. אני רוצה שני כתבי התחייבות, ששניהם יתממשו, יבואו לפירעון, ברגע שאחד מהם יעשה משהו ש… שאני…"

"שלא מתאים לך," אמר השופט סטיבנס.

"תודה רבה לך," אמר אבא. "…ברגע שאחד משניהם יפר את השקט. אני לא יודע אם זה חוקי או לא."

"גם אני לא יודע," אמר השופט סטיבנס. "אפשר לנסות. אם התחייבות כזאת לא נחשבת חוקית, היא צריכה להיות חוקית."

"תודה רבה לך," אמר אבא. אנחנו — אבא, אני ובון — הלכנו לעבר הדלת.

"אני יכול לחזור לעבודה כבר עכשיו, בלי לחכות ליום שני," אמר לודוס. "אם אתה צריך אותי."

"לא," אמר אבא. אנחנו — אבא, אני ובון — ירדנו במדרגות לרחוב. בחוץ עדיין היה יום שבת הראשון בחודש, יום המסחר, אבל זה כל מה שהיה שם עכשיו — זאת אומרת, עד שמישהו אחר ששמו בון הוגנבק יצליח להשיג אקדח אחר. פסענו בחזרה לאורך הרחוב לעבר האורווה, אבא, אני וגם בון, שדיבר עכשיו מעל הראש שלי אל הגב של אבא:

"דולר לשבוע בשביל מאתיים דולר זה שנה וארבעים ושמונה שבועות. החלון הזה של אייק בטח יהיה עוד עשר או חמש-עשרה דולר, וגם הבחורה הזאת שנתקעה בדרך. אז נגיד זה שנתיים ושלוש חודשים. ולי יש איזה ארבעים דולר בכסף. אז אם אני ייתן לך אותם בתור מקדמה, אין סיכוי שאתה תסכים לשים אותי ואת לודוס ואת סן תומס באיזה תא ריק ולנעול את הדלת לעשר דקות, מה?"

"לא," אמר אבא.