עוד הדרן: תיאטרון הבימה צריך יותר חזון לעתיד ופחות שאלות פתוחות

אותיות שחורות בולטות על רקע אדום מבשרות על "הפרק הבא" (The Next Chapter) בתיאטרון המלכותי הלאומי של אנגליה (או הנשיונל). מתחת להן, בעמוד הבית של אותו תיאטרון, באותיות לבנות על רקע סגול מוסברת הכוונה: "אינדו רובסינגהם חושפת את העונה הראשונה שלה". רובסינגהם היא האישה הראשונה, והאדם הלא-לבן הראשון, שנבחרה באחרונה לנהל אמנותית (וכן להיות מנכ"לית-שותפה) את המוסד שבכל העולם נושאים אליו עיניים. היא הציגה עונה משובצת כוכבים (לזלי מנוויל, פול מסקל ושיתוף פעולה עם הראפר סטורמזי) לצד בחירות רפרטואריות מסורתיות כמו "המלט", וגם עיבוד בימתי חדש לסרט "גאווה" מ-2014.

>> זה רק סרט על גבר בודד שמתיידד עם כלב, אבל הוא פשוט שובה את הלב

לא בכדי בחר הנשיונל במינוח "הפרק הבא" ביחס לכהונת רובסינגהם, כחלק מהנראטיב שהוא מבקש ליצור במהלך קמפיין גיוס תרומות תחת הכותרת "סיפורים מתחילים כאן" (Stories Start Here) – תיאטרון הוא מספר-סיפורים, הם מדגישים, וכניסתה של מנהלת אמנותית חדשה היא פרק נוסף בסיפור בן 63 השנים שלנו, שהחל בתקופת דור המייסדים בראשות סר לורנס אוליביה. פרק אחר, אולי שונה, שהוא חוליה משמעותית בשרשרת התרבותית ההיסטורית שמתקיימת ערב-ערב על הגדה הדרומית של התמזה. בלונדון מתכוננים לבחון את הרפרטואר של רובסינגהם, ובתל אביב נערך בינתיים הליך לאיתור המנהל/ת האמנותי/ת החדש/ה של התיאטרון הלאומי הבימה, שיהיה כפוף למנכ"ל התיאטרון.

לקראת סוף 2025 יסיים הבמאי משה קפטן, לבקשתו, כהונה בת כתשע שנים (מתוכן אחת כממלא מקום) כמנהל האמנותי של הבימה, ויחל לשמש מנכ"ל ומנהל אמנותי של התיאטרון העירוני חיפה. לנוכח קליטתו של הבימה כתאגיד עירוני השייך לעיריית תל אביב יפו בתחילת 2022 (לאחר הקריסה בסוף 2019 בשל גירעון של יותר מ-100 מיליון ש"ח), ועדת איתור בהשתתפות גורמים עירוניים מוקמת כדי לבחון את המועמדים והמועמדות. אלה נדרשים להציג, בין השאר, ניסיון של עשור לפחות בתחום הבימוי (כולל בימוי עשר הפקות שונות לפחות) ומינימום של שלוש שנים בניהול צוותים מקצועיים ותקציב משמעותי. במידה וישנו ניסיון של שלוש שנים לפחות בניהול אמנותי של תיאטרון רפרטוארי או תיאטרון ילדים, פסטיבל או גוף אמנותי אחר, זה ייחשב יתרון, כמו גם ניסיון בכתיבת מחזות או בהוראה באקדמיה ובבתי ספר למשחק.

אך מעבר לעמידה בדרישות הסף ומילוי שאלון מפורט, שורת הבמאים והבמאיות שמתמודדת בימים אלה על התפקיד מתבקשת לפצח משימת בית, שהיא חלק מהגשת המועמדות לניהול הבימה בן 108 השנים: כתיבת נייר עמדה או מצגת של עד חמישה עמודים, שבהם יפרטו את מהותו האמנותית של התיאטרון בעיניהם, תמהיל הרפרטואר המרכיב את סדר היום שלו, הנושאים שבהם על התיאטרון לעסוק וכן יכללו התייחסות לחדשנות ולקירוב קהלים חדשים. ככה, פריסטייל, עם מסר של "קחו את זה מכאן ותהיו אתם הסטוריטלרים של הבימה".

רבות נכתב על המשימות והמהות של תיאטרון לאומי במאמרים ובספרים אקדמיים, והיו גם ועדות וגורמים שבחנו את הנושא בתיאטרון עצמו, וכן במשרד התרבות והספורט. יש אמנם תקנון לתאגיד שפרסמה העירייה, ובטקסט המופיע באתר הבימה מוזכרים קידום מחזאות ישראלית מקורית וקלאסית ויצירת חממה למחזאים ישראליים צעירים בתור יעדים הראשונים במעלה. אולם מה לגבי חזון מלא? הצהרת עקרונות מפורטת יותר, על-זמנית וישימה, כזו שתחבר בין העבר לבין העתיד של המוסד, ושאותה המבקשים לקבל את משרת הניהול האמנותי יוכלו לקרוא, להפנים וליישם בהגשה שלהם, ובהמשך בתפקיד? מסמך כזה אין בנמצא, ולכן תמוה למדי שהכדור הזה מגולגל למועמדים ולמועמדות המתבקשים להביא חזון מהבית (או מ-AI).

המשימה ה"פתוחה" הזו אולי מאפשרת לחלום בגדול, לחשוב "מחוץ לקופסה" וגם להבין מי מהמועמדים/ות מתכנן ריאלי ומי לא, מי חושב על קהל רחב ומי מכוון לברנז'ה. אבל בעידן מרובה-אילוצים שבו מתנהלת התעשייה הרפרטוארית בישראל (החל מתמיכה כספית הולכת ופוחתת, דרך קהל מתמעט ועד לתחרות גוברת מול תיאטרונים חדשים) ובעיקר, בהעדר חזון מגובש ומוצהר – אותה משימה נדמית כבעייתית ובלתי ממקדת. אם מוסד או ארגון אינם מסוגלים להציג מסמך עקרונות שיחייב כל מועמד/ת לתפקיד, עמוד שדרה ערכי ואידיאולוגי – ולא כל שכן מפורט – שישמש קנה מידה לבחירת המנהל/ת הבא, מדוע שהמועמדים יביאו על עצמם את כאב הראש הזה שעוד מקדים את המיגרנה הנלווית לתפקיד עצמו? איך אפשר לרצות להיכנס למקום – כל מקום, לא רק תיאטרון – שהדנ"א הארגוני, הערכי ובמקרה זה גם האמנותי שלו כה מעורפל, לא מנוסח ולא ברור?

שלושה מהתיאטראות הגדולים הפועלים כיום בתל אביב – הבימה, הקאמרי ובית ליסין – כבר כמעט בלתי ניתנים להבדלה. כולם מעלים מחזות זמר, דרמות וקומדיות, מקיימים אירועי מחווה לאושיות תרבות, עורכים פסטיבלי מחזאות מקורית שבתקווה תשתלב ברפרטואר וכתמיד נלחמים על לבם וכיסם של הקניינים מהיכלי התרבות ברחבי הארץ. דווקא בשל כך ראוי לברר לעומק איזה ערך מוסף ראוי שיהיה להבימה במצב כזה – ובפרט בזמן משבר ומלחמה – כסטוריטלר של המיקרוקוסמוס הישראלי ושל התרבות הישראלית, אם לחזור למינוח של הנשיונל האנגלי.

כדאי להביט מערבה מכאן ולחשוב מה הסיפור הייחודי שהבימה רוצה לספר על עצמו, על תיאטרון ישראלי ועל המדיום התיאטרוני בכלל, ולאן רצוי לקחת אותו בנקודה זו. אחרת, איך תוכל המנהלת הבאה (שמא תיבחר אישה ראשונה לתפקיד, ברוח מהלך "עיר שווה" למען שוויון מגדרי, שמובילה העירייה במוסדותיה) לכתוב את הפרק הבא בסיפורו של הבימה כחוליה בשרשרת התרבותית מבלי שתבין את הפרקים הקודמים בסיפור? זו חשיבה שראוי היה שתיעשה בתיאטרון כלפי חוץ וכחלק מהקול הקורא, כמבחן חשוב וקריטי לוועדת האיתור ולהנהלת התיאטרון יותר מאשר למתמודדים ולמתמודדות על המשרה. הוא ישפיע מטבע הדברים על דמותו של הבימה לא רק לכהונה הקרובה אלא בעיקר לטווח הארוך.
הכותב הוא מבקר התיאטרון של "כאן תרבות"