מעולם לא היו לי חזרות כה נפיצות רגשית. רק רציתי לחבק את ילדיי

מתוך ההצגה "הבן" של הקאמרי. צילום: לימור פרומרמן
מתוך ההצגה "הבן" של הקאמרי. צילום: לימור פרומרמן

דרור קרן בטור מיוחד לקראת הבכורה של ההצגה "הבן" (מאת פלוריאן זלר) שבה הוא מככב בתיאטרון הקאמרי. על הקשיים בגידול ילדים, הפחד שמשהו יקרה להם וגם על הדילמה הנמשכת לגבי השאלה - מתי אפשר מעט לשחרר?

ניקולא (אלון סנדלר): זה לא הולך לי… פייר (דרור קרן): זה לא הולך לך? אני לא מבין אפילו מה אתה רוצה להגיד. מה לא הולך לך? לקום בבוקר? להתרכז? לעשות מאמץ? ניקולא: לחיות. לא הולך לי לחיות. וזה באשמתך. (מתוך "הבן" מאת פלוריאן זלר).

אני לא חושב שיש בעולם אמא או אבא שיקראו את הדיאלוג הזה ולא ירעדו בבעתה. "כתבתי על האימה שבהורות", אמר זלר באחד הראיונות שלו על "הבן". אימה – זאת המילה. וזלר לא עושה לנו הנחות. תמונה אחר תמונה, הוא הולך עד הסוף עם סימני השאלה, עם חוסר האונים שלנו כהורים מול ילד במשבר. "הבן" נוגע בקצה קצהו של ה"תפקיד" הזה: "אבא", "אמא". תפקיד שאין לנו שום יכולת לדעת או לצפות מה הוא ידרוש מאיתנו.

אילו התמודדויות, איזה מחיר, והאם נעמוד במשימה הגדולה הזאת שלקחנו על עצמנו? אנחנו מתחילים להבין את כל אלה רק כשאנחנו שבים הביתה מבית היולדות עם אדם קטן בחיקנו, שעל מצחו דבוקה מדבקה בלתי נראית: "Handle with care". לטפל בזהירות, בעדינות, בקפידה אנחנו מחזיקים בידינו את חייהם, את נשמתם. חרדים לגורלם מעתה ועד שנלך מכאן".

"לילד הייתי נותן כנפיים, אך משאיר אותו ללמוד לעוף בעצמו", אמר פעם גבריאל גרסיה מרקס. איך נותנים כנפיים ואיך מלמדים לעוף? החיים האלה לא ברורים מאליהם לאנשים מסוימים. עוד הרבה לפני האימה מהנשר בשמיים, הצורך בלעוף בכלל לא מובן מאליו. מתי מתחילה הבחירה בחיים ומתי הם הכרח? מתי זה חיפוש המשמעות, ההגשמה העצמית; ומתי זה קושי קיומי, מסע בלתי נגמר של הישרדות?

לא זכורה לי תקופת חזרות כל כך "נפיצה" רגשית. שיתפנו חרדות שהציפו, טראומות וזיכרונות מהילדות ומגיל ההתגברות שלנו, מפרידות, מהתמודדות עם ילדינו ובעיקר עם רצון עז לרוץ אליהם הביתה ולחבק אותם ארוכות. קרוב קרוב. "אני חושב שתיאטרון צריך לשאול שאלות. לא לתת תשובות", אומר זלר, "כך אנחנו יכולים למצוא עצמנו כחלק מהנרטיב, לספר את הסיפור שיש לנו בלב".

מתוך "הבן". צילום: עפר רוזנפלד
מתוך "הבן". צילום: עפר רוזנפלד

כוחו של "הבן" בכך שהוא לא פותר לנו כלום, למרות שהיינו רוצים. הקלוז-אפ הוא על משבר אמיתי. קיומי. המחזה הזה מטלטל באמת שלו, בכך שהוא מביט לנו ישר בעיניים, ׂשם מראה ליחסים של כל אבא עם הבן או הבת שלו, של כל אם עם הבן או הבת שלה. במקרים קיצוניים (אבל לא מעטים לצערנו), הדפיקה על דלת חדרם בזמן קריטי, עשויה להציל חיים.
ההצגה "הבן" בכיכובו של דרור קרן תעלה בתיאטרון הקאמרי ברביעי הזה (12.5). לפרטים נוספים באתר הקאמרי