הבר הטוב ביותר בתל אביב
הלוציפר, המנזר, הנילוס, הפיקוק, השאפה או הקיי בר: מהו הבר האהוב ביותר בתל אביב?
לוציפר
לוציפר הוא המיזם היציב ביותר של המסעדן שאול טבת (סטפן בראון, רדיו רוסקו ורמלה ז"ל, וג'סמינו תבדל"א). מדובר במקום אפלולי שאינו מסביר פנים ללקוחות מזדמנים המבקשים לאתרו (מומלץ לעשות שיעורי בית, לפני שתימצאו כלואים בחדר זבל באלנבי). החלל דחוס ומתבסס על בר גדול וכיסאות המצטופפים מסביבו, ועל הקירות תלויים מסכים המשדרים את המתרחש ברחוב. כלל לא מפתיע שהשיק הלונדוני והגישה הלא מתאמצת הפכו אותו לביתה החם של ברנז'ת התקשורת ולסיכוי היחיד שלכם לפיק אפ עם סלב סוג ח'.
המנזר
כשליאור הרגיל פתח את המנזר ב־1997 הוא ניסה לתרגם את חיבתו הצנועה לאלכוהול לכדי בר נטול יומרות. אז כמו היום, למקום היה מבנה מפותל (כולל קומה מוזרה למדי של שולחן אחד) והתפריט הוצף בבירות בתעריפים לא מרתיעים. זה ושירות דוגרי על סף הגס היו כל הדרוש כדי לרכוש את אמונו של הקהל התל אביבי, שיודע להעריך גם מקומות שפשוט יודעים מה הם עושים ולא עושים מזה עניין. מעל הכל, האוכל בפאב הזה, שכולל תפריט בשרי קשוח (נקניקיות דם, פסטה עם מוח עגל וכד') – פשוט מצויין. את המקום פוקד מדי לילה ערב רב של טיפוסים, החל מדייטים מוזרים או צמדי חברים ועד שתייני העיר הכבדים אך חמודים. בבקרים, בשבתות ועל פי האגדה האורבנית גם בימי תענית – תמיד יש מישהו במנזר.
פיקוק
בלייני העשור הראשון של המילניום כבר הפכו להורים צעירים, והפיקוק – פעם המקום הכי נכון להיות בו – נדרש להתבגר יחד איתם. לאפיל הזימתי הוסיף הבעלים שמעון משל תפריט משודרג, וברוח הזמנים שולבו בתוכנייה ערבי שירה והקראת סמסים ותערוכות מתחלפות. האווירה הפמיליארית והפלייליסט הנעים שנשען על מוזיקת אינדי עדכנית, שרדו ללא פגע. אם לא מלכלכים את ההיגיון בנוסטלגיה, מבינים שגרסתו החדשה מוצלחת לפחות כמו הקודמת. בין קהל הלקוחות תמצאו את בוגרי סצנת הלילה של העשור הקודם, לצד פרילנסרים שפרשו מיום עבודה בנחמה וחצי ושחקני תיאטרון הבימה בדרינק שאחרי הצגה.
![פיקוק. צילום: יח"צ](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2016/11/sizes/נושא-פיקוק-t_wo_500_281.jpg "פיקוק. צילום: יח"צ")
K
ממשיך דרכו של השסק האהוב שנסגר הוא מקום לא גדול במובן המטרי, אבל יש לו נשמה שמפצה על הצפיפות. הקיי הוא מפלט ביתי וסקסי לבלייני השעות הקטנות ולכל מי שמעדיף את הדי.ג'יי שלו עם ערמת וינילים ומידה מסוימת של סנוביזם. לבר של סיון לוי, דנה ינקלביץ ורועי זקהיים יש אחד הליינאפים הכי איכותיים באזור, והקו המוזיקלי נע מסול, Fאנק ודיסקו עד רוקנ'רול וסרף או האוס וטכנו. אנשי סלון אאורבך הם הקבועים של ימי ראשון, בעוד בשלישי מתארחים במקום בשלנים שבוחרים לא רק את התפריט אלא גם את הדי.ג'יי.
נילוס
כשהבניין באלנבי 33 פתח את שעריו כמלון הס בשנות ה־20 של המאה הקודמת, אף אחד לא שיער שכמעט 100 שנה אחרי, בלובי שבקומת הכניסה שלו, ייפתח בר. ספר האורחים התחלף בתפריט אוכל עדכני, פעמון הבל בוי בכוסיות צ׳ייסר מקריסטל ופקיד הקבלה המנומנם בברמניות יפהפיות. רק דבר אחד לא השתנה – הווייב העתיק. נדמה כאילו המקום קפא בזמן: רהיטי עץ כהה, מדרגות לולייניות שמובילות לקומה עליונה, וילונות כבדים ומנורות שקועות בתוך תקרה גלית שנשארה מימי המנדט. בתפריט האוכל (שעליו אחראית לב־הר) תמצאו מנות פשוטות ומדויקות כמו מטיאס כבוש, כבד קצוץ וחזרת, סלט תפוחי אדמה, טוסט ברינזה וזעתר ועוד מיני נשנושי בר. בתחום האלכוהול, בייסיק זה שם המשחק: ארבעה סוגי יין לבן, ארבעה סוגי יין אדום, כבוד גדול לאניס ונוכחות מרשימה לוודקה, ג׳ין וקמפרי. לא תמצאו כאן קוקטיילים מפונפונים, אלא קלאסיקה אמיתית כמו פעם.
שאפה בר
השאפה בכלל התחילה בתור מספרה קטנה ושוקקת חיים. נשות המקום החליטו לפתוח בר קטן בהמשך הסמטה, שיהיה לחברים איפה לשבת. בסופו של דבר החלום הצנוע הזה הפך להיות בר שחולש על חצי סמטה בשוק הפשפשים, משני צדי הרחוב, ובערב גם על הרחוב. התשובה הראשונה לשאלה “אז איפה אפשר לשתות ביפו?", תמיד תהיה ״שאפה״. המקום פתוח כבר מהבוקר ומציע תפריט אוכל מלא ומצוין המתאים עצמו לכל שעות היום. את האווירה בשאפה אי אפשר באמת להגדיר, ולעולם אי אפשר לדעת איך הערבים שם יתפתחו. זה יכול להיות נגן עוד שפתאום יפציע עם הופעה קצרה, או מסיבת ריקודים ספונטנית, ככה סתם. לא לחינם השאפה הוא אחד המקומות המפוצצים דרך קבע בשוק הפשפשים. אבל לא רק בנהנתנות גרידא מתעסקים כאן; אנשי השאפה ידועים במעורבות החברתית שלהם, עם ערבי מחאה ותמיכה בפליטים ועוד שלל אירועים חברתיים ופוליטיים. בימי ראשון מוגש תפריט ספיישלים טבעוניים, אם כי בכל יום נתון הטבעונים לא יתאכזבו כאן, ובשבתות יש משחקים והפעלות לילדים.
