הגיעו מים עד נפש: קפיצת ראש לתוך המזרקות של תל אביב
הצלם תום ברטוב בסך הכל רצה למתוח את גבולות ה-100 מטר, עד שפגש במקרה את נועה סלנט בכיכר הבימה, לבושה בבגד ים. הוא שאל אותה למה לעשות בכאילו, ושניהם יצאו להגשים חלום רטוב
הצלם
כבר כמה שנים שאני מסתובב עם רעיון לצלם אנשים במזרקות ובריכות בעיר, אבל תמיד השגרה מנצחת. ואז הגיעה הקורונה וסגרה את הכל. סגרה דלתות, סגרה עבודות, סגרה מסגרות וסגרה אותנו בבית.
כשסוגרים אותי אני בורח. כל יום אני יוצא עם מצלמה, מותח עוד קצת את גבולות ה-100 מטר שלי, בודק מה קורה בחוץ, מתעד. יש פה הזדמנות שאולי לא תחזור, עיר כמעט ריקה לחלוטין, תחושה ממכרת. לפעמים זה מרגיש כמו סרט אפוקליפטי, כאילו עוד רגע יקפוץ עליי זומבי בנורדאו פינת אבן גבירול.
במקום זה, פגשתי את נועה בכיכר הבימה, לגמרי במקרה, לבושה בבגד ים ומוכנה לכל אתגר. פתאום זה הרגיש כאילו הכל מסתנכרן. נועה זרמה, אני זרמתי, המים במזרקות זרמו ורק העיר הייתה בשקט מופתי שמאפשר הכל.
מצד אחד הרחובות ריקים, אבן גבירול דומם, אנשים נעולים בבתים בחוסר ודאות ובחרדה לגבי העתיד הבריאותי והכלכלי. מצד שני, גל של אופטימיות. לרגע אחד קטן הדאגה היחידה שלנו הייתה שלא נקבל דוח. מבחינתי זה היה שחרור גדול והגשמה של רעיון שהתמוסס בשגרת החיים. ומבחינת נועה? תשאלו אותה…
המצולמת
בכל שבוע אני שוחה בבריכה העירונית שלי, אבל הקורונה סגרה אותה. בין לבין, תוך שאני משנעת תרופות לקשישי העיר, הלכתי להבימה לעשות פעילות ספורטיבית בתוך ה-100 מטר שלי. לבשתי בגד ים, נשכבתי על שפת הבריכה והקפדתי על ההנחיות, אבל אז הגיע תום ושאל למה אני עושה בכאילו.
פתאום הבנתי שהעיר בסגר ואני רק רוצה לפרוץ אותו ולהרגיש את המים הקרים על הגוף שלי. התחלתי להיכנס לכל מקור מים שיש לעיר להציע. צוללת ושוחה ללא מסיכה. אני בריאה, אני חיה, יש לי אומץ.
העיר הלבנה כעת מנמנת, ולי יש בחירה. כמו רוח רפאים בבגד ים, חולפת על פני העיר באופניים החלודות שלי ומחפשת מקורות מים.
