הדבר הכי טוב שהיה לי

פחות משנה עברה מאז הציג ליבנה את קולקציית שמלות הערב עטורת השבחים שלו בשבוע האופנה של גינדי בתל אביב. זו הייתה קולקציה סוחפת, עשירה, מהונדסת היטב וחריגה בנוף המקומי. כבר מהמבט הראשון היה ברור שהיא לא נתפרה למידותיה של מדינת ישראל. השאפתנות של הפריטים והשילוב בין הרומנטיקה של הבדים לכוחנות של העיצוב הבהיר מיד שליבנה רוצה החוצה. נכון, הוא ישמח להמשיך ולהיות מעצב שמלות אהוב על כל כלות ישראל ושושבינותיהן, אבל הוא ישמח עוד יותר לתפור את ההינומה של פריס הילטון.

סיפורי הצלחה על כוכבים שהתגלו במקרה בבר קטן הם אולי החומר שממנו עשויות כתבות פרופיל שגרתיות – כולל המנטרה הקבועה "השנה הקשה בחיי" – אבל זה לא החומר שממנו עשוי אלון ליבנה. גם אם החומרים לכתבה כזו קיימים בסיפור של ליבנה – הוא אינו מעוניין לעשות בהם שימוש. הוא מוכן לדבר על ההצלחה שלו, אבל לא להפוך אותה לרומן למשרתות. בצדק. במקרה של ליבנה בן ה־28 זמן וגיל מעולם לא היו פקטור. גם לאלת המזל ליבנה לא נוהג להקריב קורבנות. ליבנה סומך רק על עצמו. על המסלול, הנשים של ליבנה נראות לא פעם כמו דמויות מאגדה, אבל במציאות אלון הבין שאף אגדה לא תביא אותו להלביש את ביונסה. כישרון, אמביציה, תוכנית עסקית, נחישות, מערך יחסי ציבור משומן ושמלה אדומה מלכותית – דווקא כן.

כבר לא זוכרים את "פרוייקט מסלול". ליבנה (צילום: דודי חסון)

"אנשים חושבים שנסעתי עם מזוודה קטנה ושתי שמלות לארצות הברית והופ, הנה אני מלביש את ביונסה", הוא מספר. "זה ממש לא קרה ככה, אלא בעקבות עבודה מטורפת שכללה תוכנית ברורה וארוכת טווח שבניתי. בניתי אותה מהיום הראשון של 'פרויקט מסלול' ואולי בעצם עוד לפני כן, כי גם ההשתתפות שם הייתה בעצם חלק מתוכנית גדולה יותר. אני הרי לא עשוי מהחומרים הקלאסיים של מתמודד בתוכנית ריאליטי, אבל הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות. ואז זכיתי ופתחתי את החנות שלי שבוע אחרי הזכייה. כל אחד יודע שלא פותחים חנות בשבוע. תוך כדי ההשתתפות בתוכנית חיפשתי חלל ושיפצתי ועבדתי על קולקציה. למרות החזות הספונטנית – הכל פה מתוכנן. פריס הילטון וביונסה לובשות אלון ליבנה זה אולי מה שעומד בחזית, אבל מאחור יש אופרציה מטורפת: צוות טכני, אנשי אסטרטגיה, מנהלת סטודיו, מנהלת אדמיניסטרטיבית, פיקוח על הייצור. זאת עבודה מטורפת".

זה עדיין לא מסביר איך מגיעים לאישה הכי חזקה בפופ.

"השלב הבא היה מחקר מעמיק על בירות האופנה בעולם. ממש נסעתי ובדקתי. הייתי בלונדון ובפריז, אבל התאהבתי בניו יורק. המסקנה שלי הייתה שלא באמת משנה איפה תציג היום את הדברים כי הכל כל כך גלובלי. העולם מפוצץ בשבועות אופנה, אבל רוב האירועים, למעט ארבעת הגדולים (פריז, לונדון, ניו יורק ומילאנו) הם מקומיים. חיפשתי איך לעשות את זה בחו"ל, אבל לא רציתי להתחיל מנקודה נמוכה ולהיות עולב. בפריז ובמילאנו אני לא דובר את השפות והאנגלית שם עילגת. אני צריך לעבוד במקום שבו אני יכול לדבר את השפה ואנשים יכולים להבין אותי וזה היה שיקול מאוד משמעותי עבורי. אז למרות שפריז תהיה לנצח העיר המדהימה והיפה ביותר בעיניי – נוח לי יותר להציג בניו יורק".

עשית בחירה נכונה, ניו יורק קיבלה אותך בזרועות פתוחות.

"גיליתי שניו יורק היא העיר הכי פתוחה לדברים חדשים. יש בה גישה פחות שיפוטית ויותר פתוחה לאופנה. בניו יורק לא ישאלו אותי איפה למדתי אלא יגידו לי 'תראה לנו מה יש לך'. וחוץ מזה, מה זה זרועות פתוחות? הגעתי לניו יורק מוכן. אני לא חובבן. הגעתי עם קולקציה מאד מגובשת, יצרתי קשרים ומהר מאוד מצאתי את עצמי במשרדים של 'ווג'".

ועדיין, קולקציה אחת טובה לא מובילה מעצב צעיר למשרדים של "ווג". אתה צריך להסביר איך זה קרה.

"לא ברור. זה גם קרה ממש מהר אז הכל מתערבב לי, אבל בגדול, חברה הכירה לי סוכנת שהכירה לי סוכנת אחרת שהתאהבה בי והחתימה אותי מיד. היא אהבה את זה שאני רק בן 27. בלונדון, למשל, אם את לא הבת של פול מקרטני לא יתנו לך להציג בשבוע האופנה לפני גיל 30. זה כתוב בחוקי הפדרציה שלהם – הם לא מאפשרים לצעירים להציג. אבל אני באתי בגיל 27 עם עסק עצמאי, 20 עובדים וחנות משלי ואני חושב שזה עשה את שלו. הגעתי ל'ווג', ככה הגעתי למשרדים של 'סטייל.קום', ככה הגעתי לפגוש סטייליסטים מהשורה הראשונה. דבר גרר דבר. בחצי השנה האחרונה הלבשתי כמות היסטרית של כוכבות על, ולא רק את ביונסה – הלבשתי גם את נינה גרסייה, ליה מישל, איב, אשאנטי, פריס הילטון, איגי אזילה, נטליה קילס. בסוף זה נשען המון על החיבור עם הסטייליסטים שבאים ומוצאים אצלי משהו אחר וחדש".

פריס בידנו. הילטון לובשת ליבנה

נדמה שהאמונה שלך שאתה עושה משהו חדשני היא זו שנותנת לך את הבסיס להאמין שאתה יכול להצליח.

"ככל שאתה יותר רענן, יש לך יותר מה להביא. גוטייה בן 70 והוא עושה דברים מדהימים, אבל הוא לא מביא בשורה כמו שהוא עשה באייטיז. אחרי קריירה של 30 שנה יש שחיקה, וזה טבעי. זה ככה גם במוזיקה – מדונה לא עושה היום את מה שהיא עשתה בתחילת הדרך".

יש אנשים שיחלקו עליך. שיגידו לך שקרל לגרפלד לבדו מרסק לך את התיאוריה.

"קרל לגרפלד הפך לאייקון. הוא אייקון כל כך חזק כיום שזה כמעט לא משנה מה הוא עושה. ויש לו קולקציות יפות, אבל הן לא חדשניות. אל תביני אותי לא נכון – אני לא מחפש חדשנות ברמת הפוטוריזם, אני לא מחפש אוונגרד או אדג'יות קיצונית. אני בסך הכל מדבר על לא לפהק. שבועות האופנה האחרונים היו ברובם פיהוק אחד ארוך. הקולקציה האחרונה של הדי סלימן לסן לורן הייתה ביזיון אחד ארוך – טופשופ. הכל נהיה פרקטי וזה קשור באופן ישיר לכלכלה – הלייבלים מציגים קזו'אל, בגדים שלכל בחורה יהיה נוח בהם".

לא נוח, זוהר

בתוך הקרנבל הזה קשה למקם מעצב כמו אלון ליבנה, שמציג על המסלול אסופה של פריטים בולטים ומאוד לא יומיומיים. בעולם שבו המעצבים נמצאים בגישוש מתמיד בין ניסוח מחודש של זוהר ויצירתיות מתפרצת לבין זהירות והצלחה מסחרית, נדמה שהוא אקזמפלר. האם בעולם שבו אישה כמו פיבי פילו – מעצבת הבית של סלין שמיישרת באדיקות את הצללית הנשית, מרחיקה אותה מהגוף ומצהירה שמטרתה האולטימטיבית היא לייצר את זוג המכנסיים הנוח ביותר לאישה המודרנית – נחשבת לפנומן, יש מקום למיצג הזוהר אך הלחלוטין לא לביש של ליבנה? אני חושבת שכן, אבל יש שיגידו שלא ואף יקראו לזה מיושן.

עקבו אחרי ליבנה באינסטגרם:

"הביקורות שקיבלתי במקומות הכי נחשבים – אתרים כמו 'סטייל.קום' ומגזינים כמו 'וי', 'ניילון' ו'ווג' – לא חשבו שזה מיושן. להפך, היה פירגון גדול והכריזו עליי כעל הדבר הגדול הבא. זה לא שדודה שלי חיבקה אותי אחרי התצוגה ואמרה לי 'וואו, מאמי, זה מדהים'. אלה ביקורות מאנשי האופנה הכי נחשבים שיש. ואני גם לא חושב שאני כל כך בומבסטי. גם לי יש רגעים מינימליסטיים. בקולקציית קיץ 2014, זו שהוצגה בניו יורק ממש עכשיו, יש משהו חדשני ופנטזיונרי, ועדיין יש בה גם קו נקי ומינימליסטי. סריית הזהבים שלי למשל, היא מאוד מינימליסטית. נכון, זה עשוי מזהב, אבל את לא רואה פה הגזמות של ריקמות ופתוחים משוגעים".

אתה יודע מה עוד אני לא רואה פה? מעצב שרוצה שללקוחה שלו יהיה נוח.

"אני רוצה שלכלה שלי יהיה נוח. שהיא תוכל לרקוד וליהנות ולזוז בחופשיות בשמלה שלה בערב הכי חשוב שלה. אבל דגמים שעולים על מסלול לא צריכים להיות נוחים או פרקטיים. ואני אגיד לך עוד משהו – כשמעצב ממדינה קטנה כמו ישראל בא לעבוד בניו יורק בלי אזרחות ובלי ויזת עבודה ובלי משאבים כלכליים יוצאי דופן, הוא לא יכול להציג קולקציה קטנה וחמודה. זה ייבלע. אני חייב אופי מובהק. היום את רואה על מסלול שמלה ואת לא יכולה לדעת של מי היא – פיליפ לים, סלין, אלכסנדר וונג. הכל נראה אותו דבר. ה־DNA של כל המעצבים האלה התערבב. אני מפתח כתב יד שמזוהה איתי. כשאת רואה שמלה של היידר אקרמן את יודעת מיד שראית היידר אקרמן. הוא מובדל. מעצבים מהז'אנר של לים מונעים מתכתיבים מסחריים חריפים. הערך העליון שלהם הוא מסחריות".

אתה יכול להרשות לעצמך להתעלם משיקולים מסחריים?

"בטח שלא, אבל זה הכל חלק מתהליך ארוך טווח. רווחי לי לפתוח עכשיו עוד סניף בארץ, אבל אני לא אעשה את זה, כי מבחינתי זה לא להסתכל קדימה. אולי בסוף אני אעשה ליין שיאפשר לך ללבוש שמלה שלי גם לבריתה של הבת של החברה הכי טובה שלך. אני יודע איך הדברים עובדים – לואי ויטון למשל לא מוכרים כלום מקולקציית הבגדים שלהם. סליחה, אבל מי יכול לקנות היום חליפת פיג'מה ב־1,700 לירות שטרלינג? אז אני מוכר גם קולקציית ביניים ואלה דברים שנמכרים בבתי הכלבו הכי טובים בעולם – בפריז, בניו יורק, באוסטרליה וגם פה בישראל – אבל אלה לא הדברים שאני אציג על מסלול".

אחת הבעיות עם כתב יד מזוהה הוא הקלות שבה ניתן לשכפל אותו. לא מטריד אותך שאולי יעתיקו ממך?

"מעתיקים ממני כל הזמן. כל דיזנגוף עושה אותי. את מי לא מעתיקים היום? את השמלה שלי שביונסה לבשה העתיקו ומכרו ב־200 ש"ח. אז זה מחמיא, אבל כשזה קורה פה בעיר, כמה חנויות לידך, וזה עשוי מבדים מחרידים ונראה נורא, זה יכול גם להיות לא נעים. אבל אני לא מתרגש".

כתב יד מובהק – התצוגה של ליבנה בניו יורק (וכמה מילים של הגברת הילטון):

לא סחבק, מעצב

התוכנית הגרנדיוזית שליבנה שרטט בתחילת דרכו וגם בתחילת השיחה הולכת ומתבהרת. בסוף, כשהקופה שלו מתקתקת, היא עושה זאת בזכות שמלות אלגנטיות, יפות ומאוד לבישות. אבל התעוזה שלו, לא רק העיצובית אלא גם התדמיתית, היא זו שמביאה עוד ועוד נשים לפתחו. השמלה שהן יקנו אצלו בסוף תהיה יפה, אבל הן לא לובשות את השמלה; הן לא לובשות שיפון ותחרה ומשי ואבנים; הן לובשות את האופי של אלון ליבנה. הן לובשות אמביציה. ליבנה הוא לא אחד שיתנצל על ההצלחה שלו בעולם. וכשכמחפשים את ליגת האלופות, וודאי כשמתחילים לשחק בה, תל אביב נראית פתאום קטנה. היא הופכת מלב העשייה לנקודת מוצא אקזוטית בכתבת פרופיל ב"ווג". עבור השאיפות של אלון ליבנה היא הופכת לפחות רלוונטית.

אז שמעתי שאתה לא מציג השנה בשבוע האופנה של גינדי. קטן עליך?

"סליחה, מתי זה קורה בכלל? תגידו לי מתי זה ואני אבדוק אם אני יכול להציג. בינתיים זה נדחה לתאריך לא ידוע. אני עובד על פי לוח מדויק של זמנים שקשור בקניינים ובחוקים מסוימים שמנהלים את תעשיית האופנה בעולם ולכן אני לא יכול להגיד לך כרגע מה יהיה, אם אני כן או לא מציג בגינדי. אני לא יודע מתי זה, אז אני לא יודע איפה אני אהיה, אני לא יודע איפה הקולקציה תהיה. אני לא יכול פשוט להגיד 'בטח, אני בא'. חוץ מזה, אני לא בטוח שזה רלוונטי שאציג בחורף בתל אביב את מה שהצגתי כמה חודשים לפני כן בניו יורק. אל תביני אותי לא נכון – אני מאוד בעד שבוע האופנה בתל אביב. זה אירוע מדהים ומבורך שעורר את התעשייה בארץ. זו במה ראויה להציג בה אופנה. הפקה מאוד מקצועית. אבל בעתיד זה חייב להיכנס למסלול של תאריכים ברורים".

אבל אתה יודע שעבור ישראל זו הפקה מורכבת ואולי אתה לא סלחן כלפי זה. אתה לא חושב שזה מתנשא לא להציג פה השנה? תצוגה שלך היא משהו שיכול להרים את שבוע האופנה, לתת לו פרופיל גבוה.

"מתנשא? זה תמים מצדך להגיד שזה מתנשא. רק כדי להטיס את הקולקציה מחו"ל לישראל אני צריך 20,000 דולר. ומי יממן את זה? אני? יש פה המון משתנים. אנחנו מדברים על מערכת של 40 פריטי לבוש סופר עדינים. זה לא לתקוע את זה במזוודה ויאללה, לבוא. חוץ מזה, לצאת בסוף תצוגה ושיריעו לי על משהו שכולם כבר ראו זה לא מגניב. זה לא עובד ככה. מציגים פעם אחת".

"תל אביב נראית קטנה". אלון ליבנה (צילום: דודי חסון)

בנקודה הזו, אחרי שלשאלות אחרות הגיב בשוויון נפש, ליבנה נותר קצת נסער. אולי כי השאלה הזו לוחצת לו על נקודה רגישה: מערכת היחסים שלו עם עיתונות האופנה המקומית שידעה עליות ומורדות. השיחה איתו נעימה, אבל המילה "מתנשא", מרגע שנאמרה, מהדהדת. ליבנה חוזר אליה.

"יש נטייה בארץ לחשוב שאם אתה לא עממי וזורם אז אתה מתנשא. למה אני מתנשא? כי יש לי עסק רציני? כי אני מגשים את החלומות שלי? אז תקראי לזה מתנשא, בסדר. יש בארץ כתבי אופנה שתמיד מחפשים את העוקץ. בתחילת הדרך שלי תמיד חיפשו אותי – חיפשו מאיפה אני מעתיק, חיפשו איפה הבגדים לא מספיק טובים. למה? אנחנו עובדים במדינה קשה. יש פה כמות עצומה של כישרונות וסטודנטים מוכשרים ואפס תמיכה מהמדינה בעשייה שלנו. כלום. לעבוד פה זה מלחמה. אפילו בן אדם כמו מוטי רייף, שיש לו כמויות אדירות של אמביציה וכישרון, צריך שבסופו של דבר מישהו יזרים לו כסף. אז מה האינטרס לחפש מעצב צעיר? בניו יורק מפרגנים לי, אז למה בבית שלי מחפשים אותי? למה דפנה לוסטיג מחפשת אותי?".

אני לא מחפשת אותך, אבל תעשייה מתפקדת צריכה שיהיה בה גם ממד של ביקורת הוגנת. אתה מרגיש שמחפשים אותך? קיבלת השנה פרגון אדיר מהעיתונים בארץ. כולם שמחים בשבילך.

"היום אני במקום של ביקורות טובות ושערים, במקום של פרגון אדיר. כי יש קטע כזה בארץ, לפרגן למי שמצליח בחו"ל. אני רק שלוש שנים וחצי בתחום הזה, זה מעט, אבל כמות כלי התקשורת שנתקלתי בהם והריקושטים היא מספיק גדולה כדי שתהיה לי פרספקטיבה, ואני אומר לך שלא יזיק לתעשייה הקטנה בישראל, שצריכה כל משאב שיש לה ושאין בה עודף משום דבר – בטח לא עודף כסף – לפרגן יותר. אנחנו לא במקום של לחפש ולעקוץ. אין לנו את הפריבילגיה הזאת. נכון, ביקורת היא חלק מהעסק. אבל בארץ יש ארסיות ואת זה אני לא מקבל. כשמישהו צעיר ופגיע צריך להיות כלפיו יותר פרגון. התעסקו פה יותר מדי בקטילות ופחות מדי בדברים החשובים".

אז מה החלום? לאן כל זה מוביל בסוף?

"אני רוצה להגיע למצב של שכלול. ללכת למקומות הכי מקצועיים. אין לי פנטזיה להיות הלגרפלד הבא. זה לא רלוונטי. אני מרגיש מאוד בהתחלה. אני עוד ממש לא יכול לבוא ולהגיד 'הגשמתי, איזה כיף זה להיות אלון ליבנה'. זה לא כיף בכלל. זה מורט עצבים. אבל אני מאמין שזה יקרה".