זאת הייתה הבטחה נוצצת. עכשיו זאת אחת הסדרות הטובות בטלוויזיה

בתחילת החודש שודר הפרק האחרון (לפחות נכון לעכשיו) של "טד לאסו", הדרמה הקומית שהפכה לשם נרדף לטלוויזיה מחממת לב. הסדרה צצה בחיינו בקיץ 2020, ימי מגפת הקורונה והבידוד החברתי, בדיוק כשהיינו זקוקים לסיפור פיל גוד על היכולת להמציא את עצמנו מחדש ולשפר את חיינו וחיי הסובבים אותנו בעזרת אהבה, חיוביות וחמלה. אך הצלחת קומדיית הכדורגל של תחילת הדרך הפכה לאכזבה כשהסדרה כשלה בהפיכת הרעיונות ההומניסטיים והמקסימים שלה לסיפור ארוך טווח בן שלוש עונות. היא צלעה את דרכה לסוף העונה השלישית, והשאירה לא מעט מעריצים מעט שבורי לב.

כמו "טד לאסו", גם "הדוב" מרגישה כאילו היא צצה משום מקום וסחפה את כל העולם. שלא כמו "טד לאסו", הסדרה שיצר כריסטופר סטורר הציגה בשמונת פרקיה הקצרים אווירה דחוסה, מלחיצה ומעוררת חרדות. העונה הראשונה ליוותה את השף הצעיר כרמי (ג'רמי אלן ווייט, "חסרי בושה") בניסיונתיו הסיזיפיים לסדר את הבלאגן במסעדת הסנדוויצ'ים המתפרקת של אחיו המנוח, ואיכשהו לצאת מכל זה לפחות קצת שפוי. בין הצרחות, הדקירות והניסיונות המגומגמים ליצור אווירה קצת פחות מטורפת, הצלחנו להתאהב לגמרי בדמויות ולחלום שיום אחד הן יסיימו סרוויס בלי לזרוק חפצים אחת על השנייה.

בסופ"ש שעבר שודרה במלואה העונה השנייה (בישראל היא תעלה בדיסני+ בתחילת אוגוסט), ואפשר להרגיע ולומר שלא מדובר במקרה של משבר העונה השנייה, להפך. "הדוב 2" ארוכה יותר ומספרת סיפור גדול בהרבה – כרמי והצוות בונים יחד את המסעדה החדשה שלהם, כבר לא סנדוויצ'יה רועשת וכאוטית, אלא מסעדת יוקרה רצינית ושאפתנית. הזמן קצר והמשימות נערמות בהמוניהן כשעוד ועוד בעיות טכניות ובירוקרטיות מתגלות. כרמי והסו שף סידני (איו אדבירי) עומלים על התפריט החדש בעוד אחותו של כרמי, נטלי המכונה "שוגר" (אבי אליוט), מצטרפת למאמצים מהצד העסקי. כדי להישאר בסביבה, העובדים הוותיקים נדרשים לעבור מטאמורפוזה – דרישה שדוחפת את ריצ'י (איבון מוס-בכרך), טיפוס שעד כה שגשג במצבים של כאוס ועצבים, למשבר זהות.

"הדוב" כנראה לעולם לא תהיה סדרת פיל גוד "טד לאסו", אבל בעונתה השנייה היא מתגלה כמעין מקבילה מקורקעת, מחוספסת וריאליסטית יותר שלה. בשני המקרים השכילו להבין שהקסם לא מתחיל ונגמר עם הגיבור הכריזמטי שלה, והפנו את המבט ממנו גם לדמויות המשנה המעניינות לא פחות – ואת זה "הדוב" עושה הרבה יותר טוב. היא יוצרת מארג של סיפורים קטנים שמתפצלים ומתחברים מחדש, מהקמת המסעדה דרך חרדת הכישלון של סידני ועד לסיפור אהבה מהוסס בין כרמי לחברה מהתיכון.

למרות שכל דמות עוברת תהליך שונה, בסוף כל הסיפורים האלה עוסקים בריפוי ובניסיון לבנות את חייך מחדש, הפעם בצורה בריאה יותר. זה תהליך מקביל לשיפוץ המקיף שעובר חלל המסעדה, שמרגיש לפעמים כמו מאבק אבוד. כדי שהכל יעבוד ברגע האמת לא מספיק לצבוע או להחליף רצפות, צריך לפרק הכל, לבחון כל פרט במבנה כדי לתקן את הבעיות ולהבין איזה ערך עדיין יש בו. וכן, יכול להיות שהיה קל יותר פשוט ללכת לעבוד במקום אחר במקום להסתכן, בטח כשבכל רגע נתון מגיעה עוד תזכורת למשבר של ענף המסעדנות ועוד סגירה של מוסד קולינרי אהוב.

תהליך השינוי הזה משפיעה גם על הסדרה עצמה, שהיא כבר לא סחרור של צעקות, רעש וסכנה אלא מנה מעודנת בבישול ארוך על אש קטנה. המתח עבר מפני השטח לרקע, מצטבר והולך עד לפיצוץ פתאומי ברגעי משבר. השיא הדרמטי הפעם הוא דווקא פרק פלאשבק, שחושף את הרקע המשפחתי של כרמי, נטלי ואחיהם הנוכח-נעדר, מייקי. זה פרק ארוך במיוחד וכזה שמובטח לו מעמד מיידי של קלאסיקה טלוויזיונית, וזה עוד לפני שהזכרנו שמתארחים בו ג'יימי לי קרטיס, בוב אודנקירק, ג'ון מולייני ושרה פולסון.

אם העונה הראשונה של "הדוב" הייתה הבטחה נוצצת שהשאירה טעם של עוד, העונה השנייה כבר מעלה אותה שלב ומסמנת אותה כאחת הסדרות הטובות ביותר שרצות כרגע. זאת עונה טובה, שלמה ומעניינת יותר מקודמתה, בזכות הבימוי המקורי והמסעיר, תצוגות המשחק שהולכות ומשתפרות ובעיקר התסריט הרגיש שיודע מתי לתת לנו שמץ של פנטזיה ומתי להתחבר למציאות. הבעיה היא שעכשיו כבר יש לנו ציפיות גבוהות במיוחד מהעונה השלישית, שתצטרך להפגיש איכשהו בין המתח של ניהול מסעדה, לעדינות שלמדנו להכיר ולאהוב בהפוגה שהייתה העונה השנייה.
>> הדוב, עונה 2 זמינה ב-Hulu. העונה תגיע במלואה לדיסני+ ב-2.8