בשבוע האחרון כל האינטרנט מתחרפן בגלל מדליף בשם Cyberleek, שהחליט שהוא מאיים על סוני עם חתיכות מ-GTA VI - וזה גרם ללירון רודיק להסתכל על הדברים שמגיעים אלינו דרך הדלפות, ולהתחיל לשאול את השאלות הבאמת חשובות
אם יש משהו שניסיוני בעולמות התקשורת לימד אותי, זה שרב הנסתר על הגלוי. זאת אומרת שברוב המקרים, לא נדע באמת מה קרה, ודברים שנאמרים בדלתיים סגורות לרוב לא יגיעו לאוזן הקהל הרחב – אלא אם יש מישהו שממש רוצה בכך. כן, הכוונה היא להדלפות, שבשנים האחרונות הפכו למקור ידע מרכזי במיוחד. לעיתים הן חשובות, לפעמים הן מיותרות לחלוטין ולפעמים הן פשוט הורסות לכולם, אבל דבר אחד בטוח – הן נתנו למדליפים בעלי אינטרס יותר מדי כוח. ולכן הגיע הזמן שעם כל הדלפה נתחיל לשאול את עצמנו – מי מדליף, למה הוא הדליף ומי משלם את המחיר?
>> הסוד של מיקי ברקוביץ' קשה לצפייה. ולא רק בגלל הדמנציה
בואו ונבחן את הנושא הזה על פי ארבעה מקרי הדלפות שונים לגמרי. הראשונה וכנראה המדוברת יותר לאחרונה היא ההדלפות של GTV VI. חשוב לומר שהדלפות משחקי מחשב תמיד היו קיימות, אבל ההדלפות סביב המשחק המצופה של רוקסטאר הגיעו לרמה חדשה לגמרי – במהלך השבוע האחרון החלו להסתובב הדלפות של צילומים מתוך המשחק היקר בעולם, שעל פי הערכות עלה יותר מ-2 מיליארד דולר. מאוחר יותר התגלה שהמדליף האנונימי באמת מחזיק בידו גרסה עדכנית של המשחק, והוא לא מפחד להשתמש בה.
הצעד האגרסיבי הזה נועד להלך איימים על סוני, שבחרה באסטרטגיה של העלמת עותקים פיזיים – כלומר, דיסקים – מהמשחקים החדשים שלה, שממש בקרוב יהיו זמינים לרכישה אך ורק בחנות דיגיטלית – וגם אז המשחק לא יהיה בבעלותכם, אלא רק תקבלו רישיון לשחק בו, אותו הם יכולים לשלול בכל עת. על פי דיווחים שונים המדליף, שנקראCyberleek, פרסם מניפסט שדורש מרוקסטאר וסוני התנצלות על שיטת השיווק הנלוזה, והתחייבות שיחזרו בהן. כלומר, מדובר בהדלפה כאמצעי לסחיטה, כשהנפגעים הם כולם – חוץ מהמדליף עצמו. יש מי שיטען שרוקסטאר, שמפתחת את המשחק, הביאה את זה על עצמה כי נתנה למעריצים לחכות 13 שנים, כי שתקה, כי לא נתנה עדכונים, כי דחתה את המשחק וכמובן, בגלל ההחלטה האנטי-צרכנית של העלמת עותקים פיזים (למעט קופסה עם קוד בתוכה, וזהו), אבל האם כל זה מצדיק הדלפה בסדר גודל שכזה? כנראה שלא.
בדומה אליה, גם ההדלפה הגדולה ביותר בתולדות תחום הקולנוע נבעה מאיום על סוני. ב-2014, לקראת יציאת הסרט "ריאיון סוף" של סת' רוגן וג'יימס פרנקו, נפרצו המחשבים של חברת סוני, וחוץ מגניבת פרטים אישיים של אלפי עובדים, הודלפו לרשת אינספור אימיילים, תסריטים ותוכניות לעתיד החבר'ה. ההדלפה הובילה ללא מעט התפטרויות, פרויקטים שבוטלו ומבוכה רבה למנהלי החבר'ה, שלא לדבר על אובדן כסף (הערכות מדברות על כ-100 מיליון דולר). ולמרות שזהות הפורצים מעולם לא אומתה, די ברור שמאחוריה עמד הממשל הצפון קוריאני, שרצה – ואף הצליח – לפגוע בתפוצת הסרט, שעוסק בהתנקשות בקים ג'ונג און. אבל לא כל ההדלפות מובילות לתוצאות שליליות.
באותה השנה בדיוק, שתי דקות של צילום נסיוני מתוך הסרט "דדפול" היו הגפרור שהצית את האש הציבורית, שלבסוף הביאה את הפרויקט למסך הגדול. עשור לאחר מכן יודה ריאן ריינולדס שהוא היה זה שהדליף את חומרי הגלם, כי האולפנים חששו לתת אור ירוק לפרויקט, והוא היה צריך להפעיל עליהם לחץ ציבורי. לא רק שזה עבד, זה יצא את אחד הלהיטים המרשימים והמוצלחים יותר של מארוול, עם שני סרטי המשך ששברו קופות ושיאים. ובניגוד למקרים אחרים, בהם נפגעו חברת ההפקה והיוצרים שהשקיעו את ליבם ביצירה, הפעם היוצרים והקהל הרוויחו לגמרי, ואפילו חברת ההפקה גרפה הון תועפות.
אך יש סוג נוסף של הדלפות, שאמנם לא קשור לעולמות התרבות, אבל בהחלט מלמד על הסכנה בהסתמכות על הפרקטיקה הזו – הדלפות פוליטיות. מה שהפך לעמוד תווך של התקשורת הישראלית הוא למעשה כלי פוליטי הרבה יותר מאשר עיתונאי. זה כמעט סוד גלוי שפוליטיקאים מעבירים דרך עיתונאים את המסרים שהם רוצים שהציבור ישמע, והעיתונאים – ביודעין או שלא – מהדהדים את אותן "הקלטות בלעדיות" לקהל הרחב, מה שמשאיר לנו את השאלה המחרידה "מה בעצם לא הודלף?". דוגמה מצוינת לכך תמצאו בהקלטת נתניהו, שבטעות הוקלט, בטוח בלי כוונה בכלל, מדבר על חוק הגיוס עם הבטחה שבממשלה הבאה שהוא יוביל "חרדי שלא ילמד ולא יתגייס ילך לכלא". ככה בטעות הוקלט והודלף, ממש בימים בהם חוק הגיוס המחריד סודק את מעמד הליכוד בסקרים.
זה לא שאין ערך להדלפות לעיתונאים – הן בהחלט יכולות להיות בעלות ערך ציבורי, בעיקר אם הן חושפות שחיתות שלטונית, כשל ביטחוני או משהו שהשלטון ממש רוצה להסתיר – אבל הציבור צריך לדעת שזה לא המצב ברוב המקרים. אז בפעם הבאה שאתם נתקלים בהדלפה, אולי כדאי שתשאלו את עצמכם כמה שאלות פשוטות: מי הדליף, למה עכשיו, ומה לא הודלף? כי הדלפה היא אף פעם לא כל המידע, אלא רק מה שהמדליף רוצה שתראו, מתוך אינטרס שלא תמיד שקוף לכם.