"בזמן ההופעה יוצא ממנו משהו אחר. הלולה שבי יוצאת"

מתי התחלת לרקוד ריקודי בטן?
"לפני בערך 13 שנים. התחלתי להופיע ובאיזה שלב היה נראה לי שאני צריכה ללמוד מקצוע. למדתי חינוך והשארתי את הריקוד כתחביב. השנים עברו וניסיתי כל מיני דברים בתחום החינוך עד שהחלטתי שאני הולכת לתשוקה האמיתית שלי. החלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף".

מה עומד מאחורי שם הבמה שלך?
"קודם כל דודה לולה מהסרט 'אלכס חולה אהבה'. בילדות היו קוראים לי לולה משם ולא ידעתי מי זאת, רק בגיל מבוגר ראיתי את הסרט והבנתי את הדמיון. כשיש את שבוע הכפילים אני שמה את התמונה שלה ואנשים שלא מכירים אותי חושבים שזאת התמונה שלי. גם לסבתא רבא שלי קראו לולה. זה שם שאני אוהבת והרגשתי רצון שיהיה לי שם במה, הוא קשור למהות של ההופעה. יוצא ממני משהו אחר בזמן ההופעה, הלולה שבי יוצאת".

את מספרת שאת מגיעה מבית אשכנזי, איך מגיבים לחיבור לתרבות ולמוזיקה המזרחית?
"אני מאוד אוהבת את המוזיקה והתרבות הזאת, ממקום עמוק. במעגל הקרוב מאוד מפרגנים לי. אני חושבת שזה חיבור מהנשמה, ולדעתי החיבור הוא מגלגול קודם. אני בטוחה שבגלגול אחר הכרתי את המוזיקה הזאת ובאתי מהתרבות הזאת".

לא קשה לרקוד בזמן שאנשים אוכלים?
"לי זה לא קשה, יש משהו דווקא בריקוד הזה בניגוד לבלט או לג'אז שכן מתקשר עם אוכל ועם שתייה. גם באירועים שאני מופיעה זה חלק מהאווירה והתרבות. גם באירוע וגם במסעדה יש היגיון בתזמון ההופעה, אני אצא אחרי שאנשים אכלו מנה עיקרית. בדרך כלל זה אחרי וזה מלווה בשתייה, אבל לא מפריע לי אם מישהו מנשנש. לרוב אנשים פשוט קמים לרקוד".

ריקודי הבטן דורשים אומץ?
"כן, יש חשיפה במובן הכי פיזי, אבל גם במובן הרגשי. הריקוד נותן ליצר מקום כי יש בנו את הצד הזה וכיף לתת לו ביטוי. מתי שהחלטתי ללכת על זה, הבנתי שזה דורש אומץ אבל זאת כבר לא הייתה שאלה של אומץ אלא בחירה – בחירות לעשות משהו כדי לחיות את הרצונות שלך, או שפשוט לא לחיות. זה עניין של לא לתת לפחד לעצור אותך מלחיות".

מה הכי תל אביבי בעינייך?
"שאלה קשה, גם כתל אביבית במקור. להיות תל אביב זה אומר מצד אחד לאהוב את העיר הזאת וליהנות ממנה אבל מהצד השני להיות ציניים ולהעביר ביקורת כלפי תופעות שמתרחשות בה. אבל בסוף תמיד נשארים פה".